ספר סרטן - פרק 19 דת ורוחניות

מחלה שמסכנת את חיינו גורמת לנו להתמודד עם מציאות ועם שאלות שמכריחות אותנו לקחת צעד אחורנית ולהרהר במשמעות של המחלה ובהשלכות שלה. ההשקפות שלנו על המציאות והשאלות שאנו שואלים את עצמנו, נובעות גם מהשקפותינו ומפילוסופיית החיים שלנו. השקפות אלה משפיעות על הדרך שבה אנו חווים את המחלה, את המשמעות שלה, איך אנו מרגישים לגביה ועד כמה אנו משלימים עמה. השקפה דתית עשויה לעזור כאשר מתמודדים עם הסוגיות הללו ומחפשים את הכיוון בסערת הרגשות הנפשית שמתעוררת עם מחלת הסרטן.

שאלות על המשמעות בעקבות הסרטן
כדי לדון בדרכים שבהן הדת והרוחניות יכולות לעזור בהתמודדות עם מחלת הסרטן, עלינו, בראש ובראשונה, לבדוק חלק מהסוגיות הדתיות והרוחניות, את השאלות ואת הבעיות שעולות מהמחלה. שאלות אלה של משמעות, המשמעות של החיים שלנו ומה חשוב בהם, המשמעות שמאחורי הייסורים בעקבות המחלה ומציאת משמעות לסבל שלנו.
המוות
האבחנה של סרטן מעמתת אותנו עם העובדה שאנו פגיעים למחלה ולסבל, שאנו בני תמותה ושיש גבול לחיים שלנו. כאשר אנו בריאים, מציאות זו חבויה בלבנו, אבל כאשר פורצת מחלה קשה, מציאות זו עולה ומציבה לנו אתגר. המציאות מאתגרת אותנו באופן מיוחד בשאלה אם אנו משתמשים בזמן בצורה נבונה. שאלה זו קשורה למטרה של הזמן שלנו, בשביל מה אנו חיים. עבור רבים, לשאלות אלה יש חשיבות רבה והם מתייחסים לסרטן לעתים קרובות כאל "צלצול השכמה".
בדרך כלל, הקדימות הדחופה ביותר כאשר מקבלים את האבחנה של סרטן היא לחזור ולהיות בריא. אם זה מצליח, ההשלכות של המוות חוזרות למקומן, אי שם בלבנו. קורה שמתייחסים למחלה כאל מהמורה זמנית בדרך החיים, בניגוד לתזכורת בוטה על השבירות של החיים. אבל, ברוב המקרים מחלת הסרטן מרתקת את תשומת הלב שלנו, גורמת לכך שנעמיק במחשבות על מה שחשוב וגורמת לנו לחיות עם יותר מודעות לעדיפויות מהותיות.
מטופלים שנאבקים על חייהם יכולים לקבל חיזוק על ידי הידיעה הברורה של המטרה שלשמה הם רוצים לחיות. רבים מדברים על רצונם להישאר בחיים למען בני המשפחה, להשיג מטרות מסוימות ולממש פוטנציאל פנימי או שאיפות. לא משנה מהי תשובתו של המטופל, היא משקפת אמונות דתיות ורוחניות עמוקות או אמונות פילוסופיות על מה שחשוב ולמה.
כאשר חולי סרטן חושבים על העדיפויות המהותיות שלהם, הם מזהים לעתים קרובות שינויים שהם רוצים לעשות בעצמם או בחייהם. הם מתייחסים לזה כאל "הארה" של המחלה או כאל "מתנה" של הסרטן. מטופלים רבים מאוד הביעו צער על כך שרק בעקבות האבחנה של מחלת הסרטן הם התעוררו, אבל הם מרגישים שהרבה מאוד שינויים חיוביים שהיו צריכים להיעשות בחייהם או בעצמם נבעו ממנה. עצם העובדה שהם עשו את השינויים מצביע על כך שהם מצאו משמעות חיובית למחלה.
למה דווקא אני?
מחלת הסרטן מעמתת אותנו עם השאלה למה דווקא אנחנו חלינו בסרטן, כאחת מיני רבות. מטופלים רבים שאלו במחאה גלויה או מתוך ייסורים באופן פרטי, "למה זה היה צריך לקרות לי?" מובן, שהתשובה היא שזה לא היה צריך לקרות אלא זה פשוט קרה. לעתים קרובות סוגיה זו מלווה ברגשות חריפים שלא קל להתעלם מהם.
סיבה אחת לכך היא הדת: אלה שמאמינים באלוהים לא מבינים כיצד אל אוהב יכול להרשות שאדם טוב יחלה בסרטן. מוכרחה להיות לכך סיבה כלשהי. זה די שכיח שמטופלים רואים במחלה מעין עונש שמגיע להם בגלל כישלונות או פגמים באופיים. התנ"ך מלמד שמחלות ומוות הם תוצאה של חטא. מובן שמטופלים רבים שהם דתיים לא מרגישים שמענישים אותם אבל הם כן מרגישים שהמחלה היא משהו שהאל תכנן עבורם והם נאבקים ומתפללים כדי לגלות את המטרה הנעלה אשר לשמה המחלה תוכננה.
גם לאלה שאינם דתיים במיוחד יש תחושה של האשמה עצמית בקשר לסרטן בגלל ההשפעה של המסורת בתרבות שלנו.
מטופלים רבים מרגישים שאם הם יצליחו לתקן את מה שלא בסדר איתם או שהם יסגלו לעצמם את ההתנהגות הנכונה ואת הגישות הנכונות, הממאירות תיעצר. נאמר כבר שאם מטופלים ירפאו את עצמם או את חייהם, בעקבות זה יבוא תהליך של ריפוי גופני.
למה אנחנו סובלים?
לסבל שנגרם על ידי הסרטן יש ממדים רבים: ממד גופני, נפשי, רגשי ורוחני. סבל יכול להיות כרוך בכל ההיבטים של האדם, כולל מערכות היחסים שלו, תפקידיו, זהותו, תקוותיו ותוכניותיו והמשמעות שהוא נותן לחייו.
אדם שחולה במחלת הסרטן נדרש להגיב לסבל בדרך כלשהי. רוב המטופלים שואפים כמובן, להגיע להקלה מרבית של הסבל עד כמה שאפשר. מעבר לזה, יש מטופלים שחשים שהאפשרות היחידה שיש להם היא לשאת את הסבל בצורה פילוסופית או באיפוק. אחרים, מכחישים את הסבל או מורידים מערכו ויש כאלה שמנסים להתעלות עליו. יש כאלה שמתייחסים אל הסבל כאל הזדמנות או אתגר כדי להוכיח שיש להם אופי חזק או אמונה חזקה. יש מטופלים שמתייחסים במרירות וכעס לסבלם ואחרים מסוגלים למצוא משמעות בסבל בכך שהוא גורם לשינויים אישיים (כמו השלמה עם המחלה).
כל הדתות בעולם כוללות, בדרך זו או אחרת, פילוסופיה או השקפות על המשמעות של הסבל. ההשקפות הידועות ביותר הן ההשקפות היהודיות והנוצריות, לפיהן הסבל משרת את המטרה החיובית של העמקת הרוחניות של האדם. אמונה דתית יכולה לגרום להשקפות על סבל שמציעות נחמה או כוח לאנשים שחיים עם הסרטן.
נקודות מבט דתיות ורוחניות על המשמעות
כאשר אנו מדברים על המשמעות של חוויה מסוימת, אנו מדברים על הקשר או על היחסים שלה עם משהו גדול יותר שקיים מעבר לחוויה עצמה. לדוגמה, המשמעות של מחלה קשה יכולה להתבטא בדרך שהיא מתייחסת לחייו של האדם. את המשמעות של החיים של אדם מסוים ניתן למצוא בקשר עם מציאות גדולה יותר, מטרה או תכלית. אנשים רבים סבורים שיש להם חיים בעלי משמעות בגלל התרומה שהם נותנים לחייהם של אחרים.
כדי להבין את התפקיד של הדת ושל הרוחניות בהגדרת המשמעות עבורנו, עלינו לשאול על המשמעות הרחבה יותר של החיים. ניתן לטעון שההצלחה של אדם אחד תורמת להצלחה של האנושות בכללותה. אנו יכולים לשאול, עם זאת, אם ההצלחה של ההתפתחות האנושית (מבחינה גופנית, רוחנית ומוסרית) באמת חשובה שכן האנושות לא תשרוד לאחר שמערכת השמש תיעלם. אולי יש תכלית או תחום שנמצאים מעבר להתפתחות האנושית. בדרך זו עולות אין ספור שאלות במקום שנוכל תמיד לשאול על מציאות גדולה יותר שאליה קשור משהו שהוא בעל משמעות. האם יש מציאות מוחלטת שבסופו של דבר, נותנת משמעות לכל הדברים האחרים?
אלו הן השאלות שנמצאות בלב הדת, האמונה והרוחניות. כל מערכות האמונה מכירות במקור נשגב של משמעות וערכים שנמצא מעבר לקיום האנושי. בעתות של מחלה קשה או משבר, אנו פונים לאחת מהמערכות האלה כדי למצוא נחמה ומשמעות, כדי לקבל כוח פנימי שיעזור לנו להתייצב מול האתגרים הגופניים והרגשיים של המחלה, ולקבלת הנחיה לדרך האישית שבה נגיב.
המילה דת מתארת הן את התחום הרשמי של לימוד מערכות אמונה ובייחוד את ההבנה המאורגנת של האמונות שבהן מאמינים קבוצות של אנשים. מסורת הדת של העולם המערבי כוללת - אם כי אינה מוגבלת רק לכך - את היהדות, הנצרות ואת האסלאם. מסורת הדת המזרחית כוללת את הבודהיזם, הטאואיזם ואת הדת ההינדית. כל מערכת דתית מבוססת על גרעין של אמונות שמוסבר דרך מערכת של טקסטים עתיקים וקדושים שנחשבים כבני סמכא. הטקסטים הספרותיים הללו מכילים את הערכים הדתיים ואת התורה של הדת והם בבחינת מקור לתשובות לשאלות אנושיות עמוקות.
האמונה מתייחסת לעתים קרובות לאמונות של יחיד שמאמין באחת ממערכות הדת. כל אחד מאיתנו, בין שאנו יודעים זאת ובין שלא, מחזיק באמונה כלשהי. אנו יכולים להאמין באל אישי או בכוח אלוהי (כלומר, האל שברא את העולם, ואחר כך הניח לו). את האמונה הזאת ניתן אולי לבטא על ידי צירופים תאולוגים רשמיים או על ידי צירוף של תורות מדתות שונות. אמונה אישית זאת היא לעתים קרובות עמוקה ביותר ויוצרת בסיס רגשי ורוחני שנותן כוח כאשר מתמודדים עם משבר, ובייחוד כאשר מתמודדים עם המוות.
רוחניות היא הקשר שאנשים רבים חשים שיש להם עם אלוהים או עם ישות כשלהי שנמצאת אי שם, אבל לא בהתאם לתורות ידועות או מסורות דתיות. על כן, אנשים רבים מצהירים שהם רוחניים אבל לא דתיים. בעוד שחלק מהאנשים מחפשים תשובות בספרות הדתית ובתורות מסורתיות, אחרים מחפשים מעבר למודלים מסורתיים כדי למצוא תשובות שיתנו להם משמעות רגשית וקיומית.

הדת: התמודדות וריפוי
האמונה או הרוחניות של האדם מספקת לו אמצעי שדרכו הוא יכול להתמודד עם המחלה ולהגיע לריפוי פנימי עמוק יותר. להתמודדות יש משמעות שונה לאנשים שונים: זה יכול להיות כרוך במציאת תשובות לשאלות שעולות בגלל המחלה, זה יכול להיות חיפוש אחר נחמה מפני הפחדים והכאב שהמחלה גורמת וזה יכול להיות רכישת חוש כיוון בזמן המחלה. האמונות הדתיות יכולות לעזור לחולה להתמודד בכל הממדים הללו.
האמונות הדתיות יכולות גם להתוות את הכיוון לריפוי שיכול להיות משהו שונה מהחלמה. הרפואה המודרנית מכירה בכך שהחלמה רפואית לא תמיד אפשרית. כמו כן, ההחלמה איננה תמיד המטרה הנכונה לטיפול. לפעמים, כאשר הטיפול אינו עוזר, הריפוי של הנפש או הרוח יכול לספק נחמה עמוקה. הדת מתמקדת בכך וזו המטרה המרכזית שלה. הריפוי של הנפש או הרוח פירושו להכיר בערך של החיים ולשאוף ליישב אותם עם אמונות הדת ותפיסות האדם.

החיפוש אחר משמעות
המשמעות של החיים ושל המוות, התכלית של האנושות והמאבק עם הסבל והכאב היו מאז ומתמיד נושאים מרכזיים בספרות הדתית.
התשובה המוחלטת למשמעות, לסבל ולמוות בהקשר של מערכות אמונה מסורתיות רבות נמצאת אצל האל בלבד. תשובה שמרנית של אחת הדתות היא שדרכי האל הן מעבר להבנה של האדם, אבל עלינו לסמוך על טוב לבו של האל ולהאמין שיש תכלית לדברים. אנשים רבים שואבים ביטחון עצמי מהאמונה שישות אלוהית כל יכולה ויודעת כל שולטת בעולם. הידיעה שהגמול על חיים טובים בעולם הזה הוא חיי נצח בגן עדן קשורה בדרך כלל, עם האמונה השמרנית הזאת.
תאולוגיות ליברליות מציעות הסברים אחרים על מקומו של האל בניסיון האנושי. חלק טוענים שאלוהים ברא עולם לא מושלם וזה התפקיד שלנו והאחריות שלנו כבני אדם לעבדו כדי לתקן את אי השלמות הזאת. זה אומר שלכולנו יש מחויבות משותפת לעזור איש לרעהו להתמודד עם המאבקים של הקיום האנושי כולל מחלה ומוות.
לפי מסורות דתיות הומניסטיות מסוימות, לאל אין השפעה ישירה על האירועים האנושיים השוטפים. הן טוענות שכאשר אנו סובלים, כל מה שהאל יכול לעשות זה להיות נוכח. הנחמה שיש במערכת אמונות אלה נובעת מהביטחון שהאל מרגיש את הכאב שלנו ויודע עד כמה אנו סובלים.
הדת ו"למה דווקא אני?"
הסוגיה של: "למה דווקא אני?" היא דתית מטבעה עבור מטופלים רבים. אנשים דתיים דואגים שהמחלה קשורה לחטא שחטאו. רוב הדתות כיום דוחות את הרעיון שאלוהים מעניש אותנו על ידי המחלה. לאנשים רבים יש השקפה אחרת, שמחלה כמו הסרטן מדגימה את הנוכחות של השטן עלי אדמות. הדת נותנת לנו את ההזדמנות לעזור לאחרים ועל ידי כך להתגבר על הרוע או אי השלמות על ידי יצירת טוב.
רוב התאולוגים והמנהיגים הדתיים מכירים בכך שאין תשובות פשוטות לשאלות אלה. הם גם מכירים בכך שהשאלה: "למה דווקא אני?" אינה שאלה שדורשת תשובה אלא היא בחזקת צעקה שמבטאת כאב רגשי ורוחני. במקום להתייחס לשאלה זו בנוסחאות תאולוגיות שלא יביאו נחמה רבה, הן משתדלות לכבד את הייסורים הרגשיים שעולים משאלות אלה ולכוון לנחמה, ביטחון ונקודות מבט רחבות יותר שהתורות הדתיות יכולות להציע.
נחמה רגשית
כאשר יש לנו מחלה קשה, קורה שאנו עומדים נוכח תגובות רגשיות שבחלקן לא מוכרות ועמוקות יותר מאשר חווינו אי פעם בעבר. אנו מרגישים פגיעים וזקוקים לתמיכה יציבה וקבועה. הדת נכנסת לחלל זה עם נחמה והחזרת האמון.
ספר תהילים הוא אחד ממקורות התמיכה הרגשית בעת מחלה. בספר תהילים מדבר באמפתיה ובהבנה על סערת רגשות ומשברים. בפרק כ"ג אנו קוראים: "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי שבטך ומשענתך המה ינחמוני."
כאשר עלינו להתמודד עם מחלת הסרטן או מחלה קשה אחרת, סף הגירוי החושי שלנו עולה הן בכל מה שקשור ליופי של החיים והן בכל הקשור לצדדים המפחידים, המכוערים והכואבים שלהם. הקשר הרגשי שלנו אל העולם יכול להיות עמוק יותר. הדתי רואה את החוויה הזאת מנקודת מבט עתיקת יומין. אנו זוכרים את הספרים על צדיקים שגם התמודדו עם סבל ומוות. הם מלמדים אותנו איך הלכו רבים בדרך שאנו הולכים בה. הרגשות שלנו מכוונים אותנו לקשר חדש עם העולם ועם הנוכחות של האל בו.
הנחיה דתית
דילמה נוספת שמתייחסת לחולי סרטן היא השאלה מה ניתן לעשות. הם לא יודעים כיצד לנהוג וכיצד לתפקד. נראה שהדרכים הרגילות על פיהן הם חיים ומתפקדים אינן מתאימות או שהן מיושנות. הדת שוב עוזרת עם המודלים של ההתנהגות כדי להראות לנו שהערכים שלנו הם חשובים. תורות רוחניות מסוגים שונים יכולות ללמד אותנו על ידי תרגילים מובנים.
חיי צנעה - חיים פשוטים למען הזולת - הם דוגמה ידועה בהיסטוריה הדתית. הדת מלמדת אותנו שאנו יכולים למצוא כיוון וסדר על ידי עשיית דברים שמטפחים את ההרגשה הטובה הרוחנית שלנו ואת האנרגייה שלנו. זה יכול לכלול חלק מהפעולות הבאות.
האמונה הדתית עוזרת לנו להתמודד עם הסרטן על ידי כך שהיא מציעה לנו נחמה, תמיכה וכיוון.
הטכניקה הידועה ביותר והמרכזית ביותר היא התפילה והפולחן הדתי. התפילה מנחמת בדרכים רבות. היא נותנת עידוד, קשר, רווחה ומפלט. אנו חשים בנוכחותה של ישות אלוהית ובאהבת האל כאשר אנו מתפללים. התפילה והפולחן נוגעים במשהו עמוק בתוכנו. הן מאפשרות לבטא את הכאב , השמחה, הצער, האובדן, הבידוד, הניכור והבדידות. התפילה מעוררת זיכרונות ילדות ומזכירה את המשפחה ומערכות יחסים ארוכות. התפילה והפולחן מספקים תחושה של כוח ומסתורין. התפילה חושפת צד שיש בנו שיש לו צרכים ואשר אנו לא מעוניינים בחשיפתו ואשר נאבק עם אי ודאות.
טכניקות תפילה כגון ריכוז, תפילה מסורתית, מדיטציה, מדיטציה מודרכת, ומשיחת שמן מוכרים כאמצעים אפקטיביים בהתמודדות עם מחלה. ספרים מדעיים שהתפרסמו לאחרונה מוכיחים מעבר לכל ספק שהתפילה יכולה להשפיע.
הקהילה הדתית היא בת ברית חזקה בהתמודדות עם משברים בחיינו. אנשים מהקהילה שמכירים ואוהבים אותנו הם שותפים חשובים בתהליך הריפוי. מלבד האפקטיביות של האהבה שהם רוחשים לנו והתפילות שלהם הקהילות הדתיות יכולות לספק תמיכה מעשית למשימות נחוצות בחיי היומיום.
פולחני ריפוי שקשורים בדת ומתמקדים בסרטן ובמחלות אחרות הם יותר שכיחים כיום מאשר בעבר. חלק מהתרגילים הללו מקורם בקבוצות שוליים ושרלטנים שמחפשים דרכים כיצד להפחיד אנשים. אולם גם הדתות של הזרם המרכזי הכירו בערך של פולחנים וטקסי תפילה מרפאים כתוספת לתפילות והפולחנים הרגילים. חלק מהתרגילים הללו הם עתיקי יומין. חלק הם בני זמננו. הרבה אנשים חפשו נחמה ומצאו אותה דרך המסורת הדתית ופולחנים אחרים.

התפקיד של אנשי הדת
ד"ר ארנסט ה. רוזנבאום ראיין את הרב יוסף אשר כדי לשאול איך הרבנים ניגשים למטופלים באופן אישי ומה הייתה התגובה של המטופלים. המטרה היא לעזור לאנשים לחיות וגם למות. במובן זה תפקידו של הרב אינו שונה מהתפקיד של הרופאים, האחיות, העובדות הסוציאליות או המתנדבים.
הריאיון עם הרב יוסף אשר
אני חש שהתפקיד שלי הוא להיות אמפתי ולהתייחס אל האנשים לא כמו רב אלא כמו חבר. המרכיב הרבני היחידי במערכת קשרים זו היא העובדה שמטופל רוחש לי יותר כבוד כי הוא יודע שראיתי רבים אחרים באותו מצב ושאולי יש לי קשר עם האלוהים. אבל למעשה, אין כל קשר כזה. מעולם לא תרמתי למישהו במידה שגרמתי להתעוררות משאבים של כוח שלא היו לו קודם לכן. הדבר הטוב ביותר שיכולתי לעשות זה אולי לעורר משאבים שהאדם תכנן להשתמש בהם בשעת הצורך או שלא היה מודע לקיומם.
אני יכול לומר למטופל "תראה, כל יום שאתה נשאר בחיים הוא בבחינת הזדמנות נוספת לשיפור במצבך מפני שמדע הרפואה כיום מפתח כל יום דברים חדשים ומה שאי אפשר היום יוכל להיות אפשרי מחר". אני גם מסביר למטופל או למטופלת שההישארות שלו בחיים - וזו אולי התרשמות ולא עובדה - תלויה ברצון שלו לחיות.
לאחרונה, לחבר בקהילה שלי היה אירוע מוחי והוא פשוט לא רצה לחיות יותר. הוא לא הסכים לקחת חלק בטיפולים ולאחר תקופה של חודשים ספורים הוא מת. הרופא שטיפל בו סיפר לי שהאדם הזה יכול היה לחיות זמן ממושך יותר ולחיות חיים פעילים. הוא פשוט לא רצה לחיות.
מה שאני כרב יכול לעשות, זה כל הזמן להבטיח למטופל שחלק גדול מתהליך ההחלמה שלו תלוי ברצון שלו לחיות. אם אני מצליח לחזק את הרצון שלו לחיות, עשיתי משהו.
אף על פי כן, אני מודע מאוד לחוסר האונים שלי בעניינים אלה. לגוף חיצוני יש קושי להיות משפיע במידה כזאת שהאדם יאמר: "רב היה פה ואמר לי שאני אחיה. לכן, אני אחיה. אני אשתדל יותר."
האדם עשוי להשתדל יותר במשך חמש דקות בנוכחותי, אבל אם לפי אופיו הוא נוטה להיכנע, זה מה שהוא יעשה.
אני חושב שאנחנו לא מעריכים מספיק את היכולות של המטופלים להתמודד עם הצורך שלהם ברווחה שעולה מהבנת האמת. אנחנו חושבים שצריך להתייחס אליהם כמו אל תינוקות כאשר הם נמצאים במצבים כאלה. תפקיד הרב הוא להיות בקשר עם בני המשפחה ולעזור להם להשלים עם הבלתי נמנע בנועם ובמידה של נחמה. הם יעבירו את זה לחולה. בכל המסורת היהודית מלמדים אותנו להתמודד עם המציאות. אם אדם נוטה למות, עלינו להכיר בעובדה שזה מה שיקרה. אנחנו לא נעודד בשום פנים ואופן סיפורי כיסוי על מה שעומד להתרחש וגם לא נפליג בתיאורים על החיים בעולם הבא. לכן, לפעמים קשה יותר לרב לנחם את המשפחה בייחוד כאשר קורה מקרה של מוות שחורג מהשגרה.
בנסיבות כאלה, התגובה הראשונה של המשפחה היא, "איך אלוהים נתן שזה יקרה לנו? איזה צדק מקבלים מאל כזה"? אני אומר להם שאלוהים לא עשה משהו כדי לפגוע בהם. מוות שלא בעתו של בן משפחה שהם אוהבים הוא פשוט כשל של הטבע בדיוק כמו רעידת אדמה או הוריקן.
שאלה: באיזה דרך עוזרת הדת היהודית לאנשים להשלים עם השכול?
הרב יוסף אשר: כמו בכל היבט אחר בחיים, הדת היהודית מחפשת דרך לתת מוצא לרגשות ולא להדחיק אותם. המסורת שלנו מבינה את התגובה המיידית למשבר ומחפשת דרכים כדי לעטוף אותה במשמעות, בהקשר של היחסים שלנו עם האלוהות. כך כאשר המוות מגיע, מכירים בכעס של בני המשפחה ובהתרחקות שלהם. חלק מהאנשים מפסיקים מעט מהפונקציות הדתיות השגרתיות. בתוך הכעס אין לצפות מאיתנו שנהלל את האלוהים.