חלק II תפקיד הנפש
פרק 16 האם לגישה שלכם יש השפעה? גורמים פסיכולוגיים
אנדרו קנייר Andrew Kneier M.D
ארנסט רוזנבאום Ernest Rosenbaum M.D
התשובה הקלה לשאלה שמביעה הכותרת של הפרק היא "כן". העמדות שלכם משפיעות איך אתם מרגישים בקשר למחלה שלכם, על הדרך שבה אתם מתמודדים יאתה, על ההסתגלות הפסיכולוגית הכללית שלכם ועל איכות חייכם. לדוגמה, מטופלים שמפגינים רוח לחימה מרגישים פחות פגיעים ופחות מדוכאים מאשר מטופלים שנוקטים בעמדה פטליסטית ובחוסר אונים. ההתייחסות למחלה משפיעה גם על תופעות הלוואי של הטיפולים הרפואיים ועל ההחלמה מהניתוח. לדוגמה, מטופלים שחושבים שהכימותרפיה היא תרופה חזקה ואפקטיבית, פחות מדוכאים בגלל תופעות הלוואי ולמעשה מרגישים בהן פחות מאשר מטופלים שחושבים שהכימותרפיה היא רעל איום ונורא.
השאלה המורכבת יותר היא אם הגישה שלכם למחלה חשובה לתוצאות הרפואיות, כלומר: האם הגישה שלכם יכולה לגרום לכך שהסרטן יחזור או יתקדם לאחר הטיפולים? האם היא תקבע את מידת ההתקדמות? והאם הסרטן הוא בסופו של דבר סופני?
השאלה איננה רק אם מהלך המחלה והתוצאה שלה מושפעים מהגישה שלכם למחלה אלא גם, אם הם מושפעים מהמצב הרגשי שלכם, מהלחץ שבו אתם נתונים, מסגנון ההתמודדות עם המחלה, מתכונות אופי וממידת התמיכה שאתם מקבלים מאחרים (בפרק זה, נתייחס לכל אלה כאל גורמים פסיכולוגיים).
השאלה מורכבת משום שבמחקרים הדעות חלוקות: יש הטוענים שלגורמים הפסיכולוגיים יש השפעות על הסרטן ויש שטוענים שלא.
לעתים קרובות מניחים שגורמים פסיכולוגיים משפיעים על הסרטן דרך התהליך הפסיכואימונולוגי - שהמצב הרגשי של המטופלים (שמושפע מהעמדות שלהם, התנהגות, התמודדת, ותמיכה חברתית) גורם לתגובה אימונולוגית שיש לה השפעה על תוצאות רפואיות. כפי שנראה בהמשך, יש הוכחות שתומכות באפשרות כזאת. ההשקפות המזרחיות על הריפוי, כמו ההתמקדות של הסינים בצ'י, מדגישה את האיזון ואת זרם האנרגייה בגוף כדי להסביר כיצד גורמים פסיכולוגיים משפיעים.
ייתכן שגורמים אלה גם משפיעים על מידת העקביות שבה המטופל מבצע את הטיפול הרפואי, או אם המטופל מחפש אחר הגישה של טיפול אגרסיבי. יש הבדל בין המטופלים בנושאים אלה ועל כן התוצאות הרפואיות מושפעות בצורה שונה גם כן.
רוב מטופלי הסרטן מאמינים שגישה חיובית תשנה את התוצאה הרפואית שלהם; ואכן, לעתים קרובות בני משפחה, חברים ואנשי מקצוע מעודדים את המטופל לנקוט גישה חיובית ולעולם לא להיכנע. הדבר אינו מפליא. העיתונות הפופולרית ואמצעי התקשורת ההמוניים מלאים בטענות על הקשר בין הגוף לנפש ועל ההשפעה שלהם על הסרטן. אם יש מחקר בנושא הזה, הוא מיד מקבל פרסום באמצעי התקשורת ובו-בזמן יש התעלמות ממחקרים שלא מראים קשר בין הגוף והנפש. אלו שתומכים בגישות השונות של הגוף והנפש לריפוי מחלת הסרטן מגזימים לעתים ביעילות המוכחת של גישות אלה.
בדיון שלהלן, נסקור את ההוכחות המדעיות שנוגעות להשפעה של הגורמים הפסיכולוגיים על תוצאות המחלה. ראשית, נספר לכם על חלק מההוכחות החיוביות כדי לעודד אתכם לחפש דרכים להתמודדות עם המחלה שעשויות לשנות משהו ולתמוך בכם במאמצים שאתם כבר עושים.
שנית, אנו רוצים להציע סקירה אובייקטיבית של ההוכחות כדי לתקן את הטיעונים שמופיעים בעיתונות הפופולרית ובאמצעי התקשורת. על ידי הגזמה בתועלת הרפואית שיש ב"גישה החיובית", טיעונים אלה עלולים לגרום למטופלים להרגיש שהרגשות ה"שליליים", הנורמליים שלהם מסוכנים במידה כזו או אחרת וזה תלוי בהם אם הם יתמודדו עם הסרטן בדרכים "הנכונות". כתוצאה מכך מטופלים מרגישים שההתקדמות של הסרטן היא תוצאה של כישלון אישי שלהם. כפי שנראה, זה בריא -
הן מבחינה פסיכולוגית והן מבחינה אימונולוגית - לתת ביטוי לדרגה מסוימת של פחד ועצב כאשר מתמודדים עם מחלת הסרטן. אין כל הצדקה להטיל על המטופלים את נטל האחריות להחלמה מהמחלה.
מקורות למחקרים שמצוטטים בפרק זה ניתן להשיג במרכז למשאבי הסרטן (ראו לעיל).
הוכחות לכך שלגורמים פסיכולוגיים יש השפעה על תוצאות רפואיות של המחלה
לכל המחקרים בתחום זה יש מבנה פשוט: הם מעריכים את ההבדלים הפסיכולוגיים בקרב מטופלים שיש להם אבחנה דומה של מחלת הסרטן, ואחר כך עושים מעקב אחר המטופלים לתקופה מסוימת כדי לראות אם יש קשר בין הבדלים אלה ובין ההבדלים של התוצאות הרפואיות. במחקר זה לא ניתן להפריד בין ההשפעה של הגורמים הפסיכולוגיים ושל גורמים אחרים שמשפיעים על התוצאות הרפואיות (כמו הבדלים בטיפול הרפואי, האגרסיביות של הגידול ואם המערכת החיסונית מתפקדת כרגיל). אף על פי כן, הממצאים מעוררים עניין.
המחקר הראשון הראוי לציון התפרסם בכתב העת של האיגוד האמריקאי לרפואה (Journal of the American Medical Association) ב-1979. להפתעתם, החוקרים גילו שזמן ההישרדות של נשים שהיה להן סרטן שד עם גרורות ואשר ביטאו כעס באופן גלוי והיו מרוגזות, היה ממושך יותר בצורה משמעותית מאשר זמן ההישרדות של נשים שהיו פחות במצוקה. במחקר מקביל באותה שנה, נמצא שלמטופלים שקיבלו זה עתה אבחנה שיש להם מלנומה (סרטן עור) ואשר הבינו את הקשיים הכרוכים בהסתגלות למצב החדש, היו פחות אירועים של הישנות המחלה מאשר למטופלים שהמעיטו בחשיבות של ההסתגלות למצב החדש. ממצאים דומים היו למחקר על מטופלות שקיבלו זה עתה אבחנה שהן חולות בסרטן השד; לאלה שהבינו את המשמעות, את האבחנה ואת ההשפעה החמורה שלה היו פחות אירועים של הישנות המחלה מאשר למטופלים שנראה שהם פחות במצוקה.
זה מעניין שהכרה בחרדה עשויה להיות מעשה בריא, אבל להיכנס למצב של חרדה אינו בריא. באחד מהמחקרים, למטופלים שחלו בלויקמיה ועברו השתלת מוח עצם, ונראה היה שהם "עסוקים" מאוד במחלה שלהם, היו תוצאות פחות טובות מאשר למטופלים שהצליחו להתגבר על החרדה שלהם.
לפי מספר מחקרים מתברר שלתמיכה של אנשים בחולה הסרטן בניגוד לבידוד חברתי הייתה השפעה על התוצאות הרפואיות של הטיפול. באחד מהמחקרים הללו ראיינו מאתיים מטופלות שקיבלו זה עתה את האבחנה שיש להן סרטן שד, על רמת התמיכה החברתית שלהן ולאחר מכן עקבו אחרי הנשים הללו במשך עשרים שנה. אלה שהיו לפני תקופת הבלות (גילאי חמש עשרה עד ארבעים וחמש) ואלה שהיו לאחר תקופת הבלות (גילאי שישים עד תשעים) שהייתה להם תמיכה חברתית רחבה שרדו זמן רב יותר מאשר אלו שלא הייתה להם תמיכה חברתית רחבה. אולם, בקרב הנשים בגילי ארבעים עד שישים, לא היה כל הבדל בתקופת ההישרדות ביחס למעורבות החברתית. וכדי לסבך את העניין, מחקר שנעשה בקרב מטופלי סרטן שד, ריאות והמעי הגס הראה שהתועלת המיוחסת לתמיכה חברתית הייתה תלויה בסוג הסרטן ובדרגה של המחלה.
בשני מחקרים ידועים מאוד נמצא שמטופלים שהשתתפו בקבוצה שהייתה בה תוכנית התערבות שרדו יותר זמן בהשוואה לקבוצת ביקורת שחבריה לא השתתפו בקבוצה כזאת. המחקר הידוע ביותר הוא המחקר שנעשה באוניברסיטת סטנפורד. נשים עם סרטן שד וגרורות שהשתתפו בקבוצת תמיכה שהתכנסה אחת לשבוע במשך שנה שלמה (המשתתפים בקבוצה נתנו ביטוי לרגשות, השתתפו בדיונים שנועדו לפתור בעיות ועברו היפנוזה עצמית כדי ללמוד כיצד לשלוט בכאב) החולות שרדו זמן ממושך יותר מאשר הנשים בקבוצת הביקורת. מחקר אחר התבצע בקרב מטופלים שזה עתה אובחנו כחולים במלנומה במרכז הרפואי של האוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. הם השתתפו בקבוצת תמיכה אחת לשבוע במשך שישה שבועות (המשתתפים בקבוצה נתנו ביטוי לרגשות, למדו על המחלה ורכשו מיומנויות התמודדות חיוביות) והראו מספר שיפורים גדול יותר מאשר המשתתפים בקבוצת הביקורת. הם התמודדו טוב יותר עם המחלה שלהם, מצבם הרגשי היה טוב יותר, מספר התאים הורגי הסרטן היה גבוה יותר, הפעילות שלהם הייתה אינטנסיבית יותר ושיעור ההישרדות של המשתתפים היה גבוה יותר במשך שש השנים שבהן נערך המעקב.
לא ידוע מדוע במטופלים אלה התוצאות הרפואיות היו טובות יותר ואם ניתן לחזור על ממצאי המחקר. ייתכן שהתועלת הרגשית שיש בקבוצות תמיכה מתורגמת לשינויים אימונולוגיים שמשפיעים על התוצאות הרפואיות. ייתכן שהמשתתפים בקבוצות התמיכה שומרים יותר על הבריאות שלהם בעזרת תזונה נכונה ופעילות גופנית, מבצעים את הטיפולים הרפואיים בצורה קפדנית יותר, מתמודדים טוב יותר עם לחץ נפשי, עושים שינויים באורח החיים שלהם כדי להפחית את הלחץ או עושים טיפולים משלימים כגון אקופונקטורה, מדיטציה ורפואה סינית צמחית. מובן מאליו שדרושים מחקרים נוספים בנושא.
מחקר שפורסם בכתב העת הרפואי הבריטי (British Medical Journal) ערך השוואה בין אירועי חיים מלחיצים של חמישים נשים שסבלו מהישנות של סרטן השד עם קבוצה של חמישים מטופלות שהייתה להן הפוגה במחלה. הנשים שסבלו מהישנות המחלה דיווחו שהיו בלחץ נפשי גדול יותר בתקופה שלפני הישנות המחלה מאשר הנשים שהיו בהפוגה מהמחלה. הבעיה עם המחקר הזה היא שההשפעה הרגשית שיש להישנות של מחלת הסרטן עלולה לגרום לעיוות בזיכרון של המטופל לגבי האירועים שקדמו להישנות המחלה. יתר על כן, ייתכן שמטופלים אלה רצו למצוא הסבר סתמי להישנות המחלה (לדוגמה, לחץ נפשי) דבר שייתן להם תחושה של שליטה טובה יותר על עתידם.
בקרב חולי סרטן רבים ובקרב תומכים של רפואת הגוף והנפש שוררת אמונה שלחץ נפשי הוא גורם שלילי בהתפתחות הסרטן (ראו פרק 15, "האם הלחץ הנפשי גורם לסרטן?"). אם זה כך, גם מתקבל על הדעת שלחץ נפשי משפיע על התוצאות הרפואיות לאחר שהסרטן אובחן.
גורמים פסיכולוגיים ותגובה חיסונית
יש הוכחות שתומכות באפשרות שגורמים פסיכולוגים משפיעים על המערכת החיסונית, ועל ידי כך משפיעים על התוצאות הרפואיות. לדוגמה, דיכאון קשור לירידה במספר התאים שהורגים את הסרטן (NK Cells), ומגיבים לתאים הסרטניים. שינויים אלה מתרחשים מפני שהתאים של המערכת החיסונית מגיבים בעזרת קולטנים מסוימים, להרבה הורמונים, מוליכים עצביים ופפטידים עצביים שמושפעים מהלחץ הנפשי. במצבי לחץ, נמצאו רמות נמוכות של האנזים שדרוש כדי לתקן דנ"א שעבר מוטציה.
אף שתוצאות הדיכוי של המערכת החיסונית בגלל הלחץ יכולות, באופן תאורטי, להגדיל את הרגישות לסרטן ובכך להיות גורם תורם לתחילת המחלה, לא נמצאה לכך תמיכה בשום מחקר.
מה בדבר ההשפעה של דיכוי היכולת החיסונית שנגרם על ידי (או לפחות קשור בהם) הגורמים הפסיכולוגיים על תוצאות הטיפול? ההוכחות כאן מעוררות סקרנות רבה יותר. כפי שראינו לעיל, מידה מסוימת של תמיכה חברתית ואינטראקציה קשורה להבדלים בתוצאות רפואיות. הקשר הזה יכול להיות תוצאה מהשינויים בתגובות החיסוניות שקשורים לתמיכה חברתית. מתקבל על הדעת אם כן, שפירוד ואובדן, כגון גירושין או מוות של בן או בת זוג, יהיו קשורים לדיכוי חיסוני. מספר מחקרים אכן הוכיחו זאת.
במחקר של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס על מטופלי מלנומה, המטופלים שהשתתפו בקבוצה שהייתה בה תוכנית התערבות, הדגימו שיפור טוב יותר במצבם הרגשי מאשר קבוצת הביקורת, ושיפור זה היה קשור לגידול בסוגים מסוימים של תאים הורגי סרטן ובעלייה בפוטנציאל של תאים אלה להילחם בגידול. החוקרים מצאו שהשינויים האלה היו קשורים לשיפור בהישרדות של המטופלים.
בקרב מטופלות סרטן השד, מספר גורמים פסיכולוגיים (רמת ההסתגלות, מידת התמיכה החברתית, רמת האנרגייה ומצב הרוח) היו קשורים עם השונות של הפעילות של התאים הורגי הסרטן שלושה חודשים אחרי שעברו כריתת שד. נמצא גם שאצל מטופלות שהיו מאוד מדוכאות, הייתה ירידה גדולה יותר בפעילות של התאים הורגי הסרטן ומספר גדול יותר של תוצאות חיוביות של בדיקות לגילוי סרטן בבלוטות הלימפה. לא היה ברור אם מדובר בקשר מקרי בין הדיכאון למערכת החיסונית ולמספר הבלוטות או אם המעורבות של הבלוטות גרמה לדיכאון. בעבודה אחרת החוקרים מצאו שהגורמים הפסיכולוגיים שהם חקרו והשוני בפעילות של התאים הורגי הסרטן היו קשורים לעיתוי של הישנות המחלה.
הוכחות לכך שגורמים פסיכולוגיים לא משפיעים על התוצאות
הממצאים שהוזכרו לעיל הופרכו על ידי מספר מחקרים שלא מצאו כל קשר בין גורמים פסיכולוגיים לתוצאות רפואיות.
כתב העת הרפואי של ניו-אינגלנד (New England Journal of (Medicine דיווח על מחקר גדול שנעשה בקרב מטופלים שהיה להם מלנומה או סרטן שד. נמדדו מספר גורמים פסיכולוגיים כולל קשרים חברתיים, היסטוריה של חיי הנישואין, שביעות רצון בעבודה, שימוש בתרופות להפגת חרדה או דיכאון, שביעות רצון כללית מהחיים, חוסר תקווה ומידת ההסתגלות הנדרשת כדי להתמודד עם האבחנה של הסרטן. נערך מעקב אחר המטופלים הללו לתקופה שבין שלוש לשמונה שנים אחרי שקיבלו את האבחנה. לא נמצא קשר בין הגורמים הפסיכולוגיים וההבדלים בתוצאות הרפואיות, מלבד יוצא מן הכלל אחד: מטופלים שדיווחו על דרגה מתונה של חוסר תקווה נהנו ממרווחי זמן ארוכים יותר שבהם לא היו חולים מאשר מטופלים שדיווחו על דרגה נמוכה או גבוהה של חוסר תקווה. ממצא זה הוא מעניין; וייתכן שהוא מציין שהכחשת חוסר התקווה או מזעורו והרגשה של חוסר תקווה משווע, קשורים לתוצאות גרועות.
מחקרים אחרים לא הצליחו למצוא קשר בין סגנון ההתמודדות עם המחלה והתוצאות הרפואיות. לא נמצא קשר בין סגנון ההתמודדות ובין זמן ההישרדות, כמו כן, גם לדרגת הדיכאון לא היה קשר לתוצאות. מחקר דומה נעשה בקבוצה של חולות בסרטן שד. במעקב שנעשה במשך שלוש שנים לא התגלה קשר בין סגנון ההתמודדות של המטופלות לתוצאות.
חוקרים בדקו גם את הקשר בין המעמד האישי לתוצאות. מחקר גדול נעשה בדנמרק בקרב 1,782 מטופלות שחלו בסרטן שד וקבוצת ביקורת שמנתה 1,738 משתתפות. לא נמצא הבדל בשיעור התמותה בין מטופלות נשואות לאלמנות. גם המחקר שהתפרסם בכתב העת לרפואה של ניו אינגלנד שהוזכר לעיל לא מצא קשר בין ההיסטוריה של המעמד האישי לתוצאות רפואיות.
מחקר אחד הראה קשר בין אירועי חיים מלחיצים ובין תוצאות של סרטן שד. אולם, מחקר אחר של 202 מטופלות חולות בסרטן שד לא מצא קשר בין אירועים מלחיצים להישנות המחלה במשך שלוש וחצי שנים. מחקר נוסף לא מצא קשר בין דיכאון לתוצאות של סרטן שד.
שני מחקרים שבדקו את היעילות של קבוצות טיפוליות לא מצאו קשר לתוצאות הרפואיות. במחקר אחד, השוו שלושים מטופלות חולות בסרטן שד שהשתתפו בתוכנית ההתערבות של ברני סגל (שכללה תמיכה שבועית של חברים, טיפול משפחתי, ייעוץ אישי ותרגילים בדמיון מודרך חיובי) ל-102 מטופלות שלא השתתפו בתוכנית. המטופלות היו במעקב במשך עשר שנים ולא נמצא הבדל בזמן ההישרדות שלהן. במחקר נוסף, מספר מטופלים קיבלו טיפול פסיכולוגי קבוצתי וקבוצת הביקורת לא קיבלה טיפול כזה. לא נמצא הבדל משמעותי בזמן ההישרדות בין שתי הקבוצות. במחקר שלישי הפנו גברים חולים בסרטן בשלב הסופי לייעוץ אישי פעם בשבוע או לקבוצת הביקורת. המטופלים שקיבלו ייעוץ אישי הראו שיפור באיכות החיים שלהם, אבל לאחר שנה לא היה הבדל ביניהם ובין קבוצת הביקורת בזמן ההישרדות.
לפי ההוכחות שראינו עד כה נראה שיש מקרים שבהם גורמים פסיכולוגיים יכולים להשפיע על התוצאות הרפואיות, אבל זה לא נמצא בצורה עקבית. ממצא זה יכל להסביר את הממצאים ההפוכים של המחקרים לעיל ומחקרים אחרים. המחקרים בתחום זה בדקו ומדדו את הקשר של הגורמים הפסיכולוגיים לתוצאות הרפואיות בקבוצות גדולות של מטופלים. כדי למצוא קשר כזה עליו להיות עקבי ואחיד בתוך הקבוצה. אם הקשר נמצא אצל חלק מהמטופלים בקבוצה אבל לא אצל האחרים לא יימצא קשר עקבי בקבוצה. החוקרים אז יגיעו למסקנה שאין קשר בין גורמים פסיכולוגיים לתוצאות רפואיות, במקרה כזה הם למעשה מתכוונים לכך שלא נמצא קשר עקבי בקבוצת המחקר. על הקשר להיות עקבי כדי שהוא יחשב "משמעותי מבחינה סטטיסטית". החוקים מאוד נוקשים במקרה זה. לדוגמה, אילו נמצא קשר אבל הניתוח היה מראה שהיו סיכויים של 10 אחוזים שהקשר הוא מקרי, היו מתעלמים מהקשר וטוענים שהוא פחות מדי עקבי מכדי שיהיה "משמעותי".
במקרה בודד, גורם פסיכולוגי יכול, באופן תאורטי, להשפיע על התוצאה הרפואית רק אם מתקיימים מספר תנאים:
1. הגורם הפסיכולוגי שבו מדובר (לדוגמה, השקפת עולם אופטימית) צריך להיות מספיק חזק כדי שתהיה לו השפעה על התגובה האימונולוגית.
2. צריך שיתרחשו ההשפעות הנכונות על התגובה האימונולוגית.
3. השפעות אלה צריכות להיות חזקות דיין כדי להשפיע על תאי הסרטן שיהיו רגישים לשינויים האימונולוגיים שמתרחשים כתוצאה מהאופטימיות של המטופל.
4. ההשפעה על אותם תאי סרטן צריכה להיות מספיק חזקה
ורחבה כדי שתשנה את התוצאות הרפואיות.
“חוליות שרשרת אלה" בין הגורם הפסיכולוגי לגידול הסרטני מתרחשות מדי פעם, וזה ראוי לציון אם יודעים את התהליכים המורכבים והמסובכים שכרוכים בכך.
ועכשיו הלכה למעשה...
כיצד תוכלו ליישם את כל זאת למצבכם האישי? במהלך המחלה בלתי אפשרי לצפות מראש אם ההתייחסות שלכם, הרגשות, סגנון ההתמודדות או דרגת התמיכה ישפיעו על התוצאות הרפואיות. היות וגורמים אלה עשויים לגרום לשינוי, אנו מאמינים שעליכם להתנהג כאילו הם אכן יביאו לשינוי. במילים אחרות, נסו כל דרך אפשרית להגיב למחלה שלכם בדרכים שיביאו לשיפור בתוצאות הרפואיות.
אבל, אם למרות כל המאמצים הכנים שלכם ומאמצי הרופאים, הסרטן מחמיר, זה אינו אומר שנכשלתם בהתייחסות שלכם, שהרצון שלכם לחיות לא היה מספיק חזק, שלא התמודדתם כפי שהייתם אמורים להתמודד או שעשיתם משהו רע. זה רק אומר שהקלפים הביולוגיים היו נגדכם מן ההתחלה, כלומר: שהביולוגיה הטבועה בגידול, אי יכולתו של הגוף להילחם נגד הגידול ואוזלת ידה של ההתערבות הרפואית הובילו לתוצאות שהיו מעבר לשליטתכם. ברם, איש אינו יודע זאת מראש, כפי שאיש אינו יודע מראש אם להתייחסות שלכם תהיה השפעה חיובית.
אתם יכולים להגדיל ככל האפשר את הסיכויים שלכם למימוש האפשרויות הללו על ידי כך שתלמדו על המחלה ותחפשו את הטיפולים הרפואיים הטובים ביותר ואת המעקב הטוב ביותר. שנו את אורח החיים שלכם ואת הרגלי הבריאות לכאלה שקשורים עם תוצאות טובות יותר. במילים אחרות, היו שותפים פעילים בתהליך ההחלמה ואל תפתחו גישה פסיבית ופטליסטית.
בספרות הרפואית טוענים שיש דרכים להתמודדות עם הלחץ הנפשי, כגון: הכרה בלחץ וביטוי הרגשות השליליים שמלווים אותו, אימוץ רוח לחימה ובקשת תמיכה מאחרים. גם השתתפות בקבוצת תמיכה יכולה להשפיע.
זה מעניין עד כמה רווחת האמונה שהתייחסות יכולה להשפיע על התוצאה הרפואית בעוד ההוכחות המדעיות לכך הן מאוד לא חד-משמעיות. גם לטענה הפופולרית בדבר הקשר בין גוף לנפש אין תמיכה מדעית. למטבע זו יש שני צדדים: בצד החיובי, המטופלים מקבלים עידוד מהרעיונות הללו להגיב למחלה באופן חיובי ובונה; ובצד השלילי, הרעיונות הללו לעתים קרובות גורמים ללחץ על המטופלים שתהיה להם גישה נכונה וכן גורמים להם להרגיש אחריות ואשמה אם המחלה שלהם מתקדמת למרות המאמצים שלהם.
אם ההוכחות המדעיות הן כל כך מנוגדות, מדוע אם כן, רווחת כל כך האמונה שיש השפעה לגישה של המטופל למחלה, ומדוע הפרסומים בעיתונות הפופולרית ובאמצעי התקשורת כל כך חד-צדדיים? ראשית, כפי שהסברנו, יש הוכחות טובות לכך, שלגורמים הפסיכולוגיים יש השפעה על התוצאות של הטיפול בסרטן, ודיווחים על מקרים שבהם הייתה נסיגה ספונטנית של הסרטן מעידים על הכוח של גורמים אלה, בייחוד הכוח של קטרזיס רגשי והאמונה הבלתי מעורערת של המטופל שטיפול רפואי או אחר (גם אם הוא בלתי פעיל מבחינה ביולוגית) יביא להחלמתו.
שנית, רוב המטופלים רוצים להאמין שלדרך שבה יגיבו למחלה תהיה השפעה על התוצאות, כי זה עוזר להפחית את תחושות הפגיעות וחוסר האונים שלהם. גם בני המשפחה והחברים רוצים להאמין בכך ורוצים שהמטופל יתנהג בהתאם כדי להפחית מהחרדות שלהם.
שלישית, באופי של מחלת הסרטן יש משהו שרומז על כך שהמחלה אומרת משהו על האדם שחולה בה. התאים הללו שיצאו מכלל שליטה ואשר אם לא יטפלו בהם יכולים להיות הרסניים ביותר, הם חלק מגופו של האדם שחולה במחלה. הוא המקור שלהם ועל כן נראה שהם מעין הוכחה לאי תפקוד או פתולוגיה אישית. הרבה מטופלים מאמינים שאם הם יצליחו לתקן את מה שלא בסדר מבחינה פנימית, הממאירות תיעלם.
רעיונות אלה נובעים מהסיבה הרביעית והיא התפקיד שיש למטופל במאבקו נגד הסרטן: התרבות שלנו מדגישה מאוד את היכולת שלנו לשלוט בגורלנו ולהתגבר על מכשולים, אפילו טבעיים, שעומדים בדרכנו.
לסיכום, אנו רוצים לחזור להגדרת הכוח של ההתייחסות שלכם לדרך שבה אתם מגיבים למחלה. אנו מציעים את ההרהורים הבאים:
ככל שאני מאריך לחיות, כך אני מממש את ההשפעה של ההתייחסות שלי על החיים. ההתייחסות חשובה לי יותר מעובדות. זה חשוב יותר מהעבר, מההשכלה ומהחינוך, מהכסף, מהנסיבות, מהכישלונות, מההצלחות וממה שאנשים אחרים חושבים או אומרים או עושים. זה יותר חשוב מהדרךש בה אנו נראים, מכישרונות או ממיומנויות. זה יעלה או ימוטט חברה... כנסייה... בית. הדבר המדהים הוא שאנו יכולים לבחור כל יום מה תהיה ההתייחסות שלנו באותו יום. איננו יכולים לשנות את העבר... איננו יכולים לשנות את הבלתי נמנע. הדבר היחיד שאנו יכולים לעשות הוא לפרוט על המיתר היחיד שיש לנו וזה הגישה שלנו, ההתייחסות שלנו. אני משוכנע ש 10 אחוז מהחיים הם מה שקורה לי ומ-90 אחוז איך אני מגיב לחיים. וכך זה גם אצלכם... אנחנו אחראים לגישות שיש לנו.
צ'ארלס סווינדול (Charles Swindoll)
קבצים מצורפים:
|