חלק II תפקיד הנפש
אומץ לב ותקווה
דיוויד שפיגל David Spiegel, M.D
אפלטון אמר שאומץ לב פירושו לדעת מתי לפחד. פרק זה עוסק באנשים אמיצים שחלו או עמדו בפני משבר כלשהו, אולם החשיבו את עצמם כבני מזל. נוכח אבחנה קשה או נסיבות קשות הם בדקו את המשאבים שעמדו לרשותם ומצאו כוח לאהבה.
הרבה אנשים עומדים נוכח מחלה אך לא מוכנעים על ידה. רק מפני שחלק מגופם חולה זה לא אומר שהם נכנעים. הגוף שלהם אולי סובל אבל רוחם איתנה.
מחלה קשה היא בבחינת תזכורת שאנו בני תמותה. אלה שמגיבים בצורה יצירתית למחלה שמסכנת את חייהם רואים אותה כצלצול השכמה, תזכורת לכך שהזמן קצר והחיים יקרים. הם עושים את מה שחשוב ביותר כל עוד הם יכולים, הם נהנים מהחיים ומהאהבה, ונותנים לאנשים שסובבים אותם את התחושה שהם נאהבים ושמעריכים אותם. הם מפשטים את הדברים הפשוטים ביותר , מתעלמים מהמחויבויות הלא יעילות, מבטלים מערכות יחסים שלא שוות את המאמץ, ואומרים "לא" לדברים שהם חושבים שהם צריכים לעשות במקום לדברים שהם רוצים לעשות.
אנשים מדברים על הרצון לחיות ומתארים אותו בצורה ריאליסטית ומשמעותית. הם לא מפגינים החלטה מלאכותית להאריך את החיים בכל תנאי שהוא. הם עושים הערכה של המשאבים של החיים, המטרות והערכים. הם נוכחים לדעת עד כמה הם ברי מזל שיש להם אנשים שאיכפת להם ואשר להם אכפת מהם. אולי הרוח לא גוברת על החומר אבל הרוח היא חשובה.
לפני שנים רבות טיילה סטודנטית שעמדה לפני סיום לימודיה ולקחה קורס בסטטיסטיקה, בבית הקברות והבחינה שיש שני סוגים של נתונים על המצבות: תאריכי לידה ותאריכי מוות. היא תהתה אם יש קשר בין השניים. מבחינה תיאורטית לא צריך להיות קשר. כאשר האדם מת, הוא מת, נקודה. אבל אלה לא היו הממצאים שלה. היו יותר מקרים שבהם אנשים מתו לאחר יום ההולדת שלהם מאשר לפני תאריך יום ההולדת שלהם. ההבדל לא היה גדול, בדרך כלל מדובר היה בכמה שבועות אבל מבחינה סטטיסטית הייתה לו משמעות. נראה שאנשים מנסים להיאחז בחיים עד לאחר יום הולדתם או עד לאחר מאורע חשוב כלשהו. זה אינו אומר שניתן לחיות לעד על ידי התעמלות רוחנית, אבל זה כן אומר שהמשמעות יכולה להשפיע על מהלך המחלה.
נושא חשוב אחר הוא הכוח של הקשר החברתי: אין איש או אישה שהם בבחינת אי בודד. שבויי מלחמה בבטאן החזיקו את עצמם בחיים על ידי מתן הרצאות, משחקים משותפים ועל ידי כך שטיפלו בחבריהם ודאגו האחד לאחר. הם פיתחו מערכת יחסים מיוחדת האחד עם האחר ועם אלוהים.
בתחומי המחקר שלי מצאתי שנשים שיש להן סרטן שד עוזרות מאוד זו לזו דרך קבוצות תמיכה שבהן הן מבטאות את הפחדים האפלים ביותר שלהן ולומדות עד כמה הן אוהבות אחת את האחרת. זה מאוד מרגיע להיות שייך לרשת חברתית של אהבה ודאגה כאשר חולים במחלה קשה. הרצון לחיות אינו גורם להכחשת המוות. מדובר בהעצמה של החיים שהיא תוצאה של הידיעה עד כמה החיים מוגבלים בזמן.
על ידי הנכונות לעשות פשרות, תמצאו את שמחת החיים. מצאו קבוצות תמיכה טובות והיו שותפים של הרופאים שלכם. ספורים של חולי סרטן מוכיחים שאין סיבות פשוטות להיותנו שמחים או עצובים ושהעונג אינו נובע מהיעדר של כאב. המחלה מלמדת אותנו שאנו יכולים להיות שמחים ועצובים ושהאיום של המחלה בשלבים מתקדמים ושל המוות יכול לתת הקשר שבו החיים יכולים להיות מתוקים יותר. אישה עם סרטן בשלבים מתקדמים פעם אמרה לי: "כל חיי רציתי לנסוע לאופרת הקיץ בסנטה פה. השנה נסעתי. הבאתי איתי את הסרטן והוא ישב לידי במשך כל זמן ההצגה. אהבתי את זה מאוד."
עובד מהמבוא לספר אש פנימית, הרצון שלך לחיות מאת ארנסט ואיזדורה רוזנבאום בהתר מפלקסוס, אוסטין, טקסס, 1998.
קבצים מצורפים:
|