לזכרו של טומי ספנסר
לזכור ולא לשכוח דברים שנאמרו בהתכנסות לאיזכור “ליל הבדולח“ בברלין שטומי הוזמן אליה
טומי ספנסר
כנסיית “Hochmeister Berlin” 9.11.2002
רבותי וגבירותי,
שמי טומי ספנסר. אני רופא משפחה שחי בישראל.
ראשית, אני רוצה להודות מכל הלב על ההזמנה להיות איתכם היום על מנת לספר לכם את הסיפור שלי בתור עד התקופה.
התבקשתי לספר קצת על ישראל מאחר ואני שייך שם לתנועת השלום. זה לא יהיה נאום פוליטי, כי אינני איש פוליטי. אני רוצה להתמקד בחמש נקודות בלבד:
1. עבורנו, אלה ששרדו את השואה, המסקנה העיקרית היא בכך שאנחנו זקוקים לארץ שבה אנחנו יכולים להגן על עצמנו כשמתקיפים אותנו. על כן, מדינת ישראל נחוצה לא רק ליהודים, אלא גם לעולם כולו.
2. אני חי בישראל משנת 1966. במשך 36 השנים הללו אני עובד כרופא משפחה בעיקר עם ערבים – חולים וכן עמיתים למקצוע –
ואני יכול למסור מתוך ניסיון אישי יומיומי, שחיים משותפים בשלום ועשייה משותפת בין יהודים לערבים לא רק אפשריים אלא קיימים למעשה.
3. אסור לשכוח שישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. גם הערבים הישראלים יודעים זאת היטב.
4. על כן, אם הכל כל כך טוב, מדוע המצב כל כך רע? נדמה שהסיבה נעוצה בכך – כפי שזה קורה לעיתים קרובות- שלמיעוט הפנטי יש יותר מדי השפעה על הרוב השוחר שלום בשני הצדדים. זה נושא מסובך מכדי לדון בו כאן.
בנוסף נכנסים האירועים של ה-11 בספטמבר. השאלה היא: או שנלחמים נגד הטרור או שלא.
מי מכיר דרך אנושית להלחם בטרור ?
לבסוף אני רוצה לצטט את הרב הראשי של בריטניה. הוא אמר: "קורים בישראל דברים שהם עבורי כיהודי בלתי נוחים". אני מסכים איתו לחלוטין.
עכשיו אני מגיע לסיפור שלי. אני אספר כאן בעיקר על טרנספורט מסוים.
למילה טרנספורט בהקשר של הרייך השלישי יש משמעות נוראה: הכוונה היא להובלה למחנה ריכוז, להשמדה, למוות.
אבל היום אני רוצה לספר על טרנספורט אחר: על טרנספורט של הצלה שמוכר בשם "טרנספורט הילדים", ועל הרבה אנשים טובים.
קודם כל אני רוצה להציג את העד של התקופה: שמו טומי זוננשיין. בשנת 1939 הוא בן 11 שנים. הוא נולד בווינה ומשנת 1935 חי בפראג.
אכן מדובר בי. אני חייב מיד להתנצל. מזמן לא דיברתי גרמנית, לכן אני אקרא את הסיפור שלי כדי לעמוד בלוח הזמנים.
שמו של אבי היה הוגו זוננשיין, וקראו לו סונקה. הוא היה צ'כי ונולד בקייב, אבל מתקופת מלחמת העולם הראשונה הוא חי בווינה. הוא היה סופר ומחזאי גרמני.
הוא תמיד היה פעיל מאוד בפוליטיקה של השמאל. בפברואר 1934 היו בווינה קרבות רחוב של הפועלים נגד הממשלה של דולפוס, ואבי השתתף בהם. הוא נעצר, וכתושב זר מטריד גורש מאוסטריה לצ'כוסלובקיה. לאחר מספר חודשים, בשנת 1935, הוא הביא אותנו אליו לפראג. אני הייתי אז בן שבע.
כך כבר משנת 1935 היינו אחי ואני מהגרים.
בחודש יולי 1934 רצחו הנאצים את קנצלר אוסטריה דולפוס. אני עוד זוכר את היום הזה, כי לא דיברו על שום דבר אחר בבית הספר, ובכל מקום היו תמונות של דולפוס במסגרות שחורות.
ב-1933, כאשר החלה הטרגדיה באופן ממשי, הייתי בן חמש ואינני זוכר שנה זו. בכל זאת, כדי לצייר את הרקע לסיפור שלי, אני מוכרח לציין עוד ארבעה תאריכים:
27 בפברואר 1933: שריפת הרייכסטג
20 במרץ 1933: פתיחת מחנה הריכוז הראשון דכאו
10 במאי 1933: שריפת הספרים בכיכר האופרה
30 ביוני 1933: "ליל הסכינים הארוכים"– ארנסט רום נרצח
כילדים הרגשנו את האירועים הללו, בייחוד את שריפת הספרים, כי אז נשרפו גם ספריו של אבי.
מאה שנים קודם לכן אמר היינריך היינה: "במקום שבו שורפים ספרים שורפים בסופו של דבר גם בני אדם".
וכך היה.
משנת 1935 עד לשנת 1938 הלכנו לבית ספר גרמני בפראג והייתה לנו ילדות רגילה.
אבל ב-13 במרץ 1938 נכנסו החיילים הגרמנים לווינה והתקבלו במחיאות כפיים רבות.
זה היה האירוע הקרוי "אנשלוס". מיד החלה האנטישמיות הרשמית. אנשים רבים (בעיקר יהודים) ברחו מאוסטריה לפראג. רבים מהם באו אלינו לדירה, מפני שהם היו זקוקים לעזרה.
הרגשנו אז שגם תורנו יגיע.
בסוף ספטמבר 1938 נחתם ההסכם הקרוי הסכם מינכן, בו אנגליה וצרפת העניקו להיטלר את ארץ הסודטים במתנה כי הם האמינו שכך יוכלו למנוע מלחמה. אבל כידוע לנו, זה לא עזר, להיפך.
למחרת היום הזמין אבי מונית ושלח את אמי, סבתי, אחי ואותי עם הרבה מוצרי מזון מחוץ לפראג אל הכפר, כדי להישאר שם עד לסיום המשבר. אני זוכר שנסענו כל היום ממקום למקום ובערב חזרנו שוב הביתה, כי לא מצאנו שום מקום.
חמישה שבועות לאחר מכן התרחש ליל הבדולח שמבכים היום. בלילה הזה נעצרו בגרמניה 35,000 יהודים.
אחרי זה הגיע ה-15 במרץ 1939, הכניסה לפראג. ביום הזה לקחה אותנו אימי לקולנוע בכיכר וונצל לראות את סרטו החדש של “וולט דיסני“ – “שלגיה ושבעת הגמדים“. בדיוק כשיצאנו מלאי התלהבות מהקולנוע מצאנו ברחוב המון בני אדם נסערים והרבה אנשי "אס-אס".
אבי המתין לנו במקום מסתור והוביל אותנו רגלית בדרך עקיפה, ברחובות צדדיים, הביתה.
למחרת היום הלכנו כהרגלנו לבית הספר. כשנכנסנו, ראינו את חברינו לכיתה במדי הנוער ההיטלרי. הילדים שלא לבשו את המדים –
אני חושב שהם לא היו יותר משישה, רובם יהודים – נדחפו בעוצמה רבה אל השולחנות האחרונים בסוף הכיתה. כאשר המורה הראשון נכנס לכיתה קפצו כולם עם זרוע ימנית מושטת וצעקו "הייל היטלר".
המורה, פרופסור קופקה, מורה לשפה הצ'כית, מלמל: "אתם חבר'ה טיפשים".
אבל בבוקר שלמחרת גם הוא כבר הרים את הזרוע.
הדבר המפחיד עבורי היה שלא היה לי מושג מי בתוך הכיתה היו היהודים. אבל הילדים הנאצים ידעו זאת במדויק.
מחודש מרץ עד לחודש יוני 1939 המשכנו ללכת לאותו בית ספר והמשכנו לשבת בשולחנות האחוריים. שורה ריקה של שולחנות ריקים תמיד הפרידה בינינו לבין האחרים.
בתעודת בית ספר האחרונה רואים שווינה שייכת לרייך הגרמני. בדף האחורי כתוב:
ההנהלה מאשרת בזאת שאין לתלמיד כל התחייבויות כלפי בית הספר ושלהנהלת המוסד לא מוכרת כל סיבה מדוע לא יוכל להתקבל לבית ספר אחר.
במילים אחרות ובצורה נימוסית: התלמיד הועף החוצה.
היה ידוע לנו שאבינו נמצא תחת מעקב מתמיד של הגסטאפו ונאלץ להיות מאוד זהיר.
בשעות המוקדמות של בוקר אחד נקשו שני גברים בחוזקה על הדלת. אני פתחתי להם את הדלת ואבי הצטרף מהר, לבוש עדיין בפיג'מה. הוא ראה מיד שמדובר באנשי הגסטאפו ואמר להם בהומור הרגיל שלו: "אני שמח שרק מדובר בכם, כבר חששתי שמדובר בפקידי שלטונות המס."
מה שעוד לא ידענו אז הוא שההורים כבר שמעו על האפשרות לשלוח אותנו לאנגליה.
כאן מתחיל הסיפור שלי.
הטרנספורטים המכונים "טרנספורטי הילדים" החלו בשנת 1938 בגרמניה ובאוסטריה. הם אורגנו בעיקר באמצעות ארגוני הצלה נוצריים, במיוחד באמצעות "הקווקרן". תוך 12 חודשים, מאמצע 1938 ועד לאמצע 1939 נשלחו מגרמניה ואוסטריה לאנגליה כ-7,000 ילדים בגילים חמש עד שבע עשרה, ללא ליווי הוריהם. לאחר מכן, ממרץ עד אוגוסט 1939 באו עוד 669 ילדים מפראג, וביניהם גם אחי ואנוכי.
טרנספורטי הילדים האלה התאפשרו רק הודות למאמצם הבלתי יאומן של קומץ אנשים טובים שסיכנו את חייהם. על כך אספר בהמשך.
אבל ראשית, זכרונותיי.
זה מספר שבועות ידענו שנגיע לאנגליה לדודה ולבת דודה שלנו, אבל לא ידענו מתי בדיוק.
אני שמח מאוד שבת הדודה שלי נמצאת כאן איתנו היום. אבי סידר כבר את כל מסמכי הנסיעה שלנו בעוד מועד. עכשיו היה זה תורה של אימי לעמוד בתור יחד עם עוד מאות הורים אחרים במשך שעות וימים כדי להשיג את אישור הכניסה לאנגליה ואת חותמת ההגירה של הגסטאפו.
בחודש מאי חליתי במחלת השנית, ונאלצתי להישאר במשך שישה שבועות בבית חולים לבידוד.
שנית הייתה בזמנו מחלה קשה ובמהלך ששת השבועות הללו נפטרו לידי שני ילדים.
אפשר לתאר, או ליתר דיוק אי-אפשר לתאר, באיזה מצב נפשי אמי הייתה שרויה בתקופה ההיא.
חותמת הגסטאפו התקבלה לבסוף בחודש יוני, והטרנספורט שלנו נקבע ל-20 ביולי. לכל ילד היה מותר לקחת רק מזוודה קטנה שהיה מסוגל לסחוב בכוחותיו ובתוכה בגדים בלבד.
הייתי מאוד עצוב שלא הרשו לי לקחת את הצעצועים האהובים עלי (חיות בד). אבל אמי, שהייתה בעלת הבנה עמוקה, ארזה לי את החיות ואמרה לי שלא צריך להיות לי ממה לחשוש.
תמונה של אמי עם חיות הבד שלי שצילמתי בעצמי במצלמה החדשה שלי לפני הנסיעה, עדיין נמצאת ברשותי, וגם אחת החיות הללו.
יום לפני הנסיעה נתן לנו אבינו עצה חשובה לכל החיים: "אם יהיה לכם עסק עם אנשים לא נעימים, ויהיו לעתים קרובות כאלה, אז תהיו נחמדים מאוד, נדיבים מאוד ותקדימו אותם ותחשבו על גוץ מברליחינגן."
שנים לאחר מכן אמר לי ידיד: "אפשר להגר ללא כסף, ללא רכוש, ללא משפחה, ללא חברים, ללא תקווה, אבל ללא הציטוט של גוץ, אי אפשר להגר."
ובכן, בערב של ה-20 ביולי נסענו עם אמי לתחנת הרכבת בליווי שני ידידי המשפחה. אבא לא בא איתנו כי הוא ידע שתחנת הרכבת תשרוץ אנשי גסטאפו ואנשי "אס-אס" ואמי לא רצתה שיסתכן.
הרכבת עמדה כבר ברציף. הרבה ילדים והורים עמדו מסביב, שמורים באמצעות אנשי ה"אס-אס".
אחי שהיה כבר בן חמש עשרה הפך להיות מהרגע הזה "in loco parentis" ונשאר כך במשך כל ילדותנו באנגליה.
לאחר שכל הילדים (בערך מאה) נכנסו לתוך הרכבת, סגרו אנשי ה"אס-אס" את הדלתות בצורה הרמטית. הרכבת החלה לנסוע באיטיות. אנחנו עמדנו לידי החלון וראינו את אמנו המנפנפת הופכת להיות יותר ויותר קטנה עד שנעלמה. היא לא ידעה אם היא תראה אותנו שוב אי פעם, אבל היא לא הראתה לנו את הדאגה הזאת. לא הייתי עצוב, כי ההורים הכינו אותנו כל כך טוב.
לקראת הנסיעה הזאת, עם האהבה האינסופית שלהם, שיכולנו לשמוח לקראת הנסיעה.
נסענו הרבה, הרבה שעות בתוך הרכבת הנעולה עד שהגענו לגבול ההולנדי. כאן ציפתה לנו קבלת פנים גדולה. הורשינו לרדת מהרכבת וקיבלנו אוכל ושתייה. לאחר מכן המשכנו לנסוע ל-Hoek van Holland.
ישנו על האוניה בלילה ובבוקר מוקדם וקיבלנו ארוחת בוקר. אני זוכר במדויק את הלחם שהיה לבן כשלג, כצמר גפן וכל כך טעים! אף אחד מאיתנו לא אכל אי פעם לחם כזה. לאחר מכן הגענו ל-Harwich וברכבת נסענו ללונדון. שם בתחנת הרכבת חיכו לנו כבר הדודה ובת הדודה שלנו וכולנו שמחנו מאוד.
בדרכון שלי מאותה תקופה יש גם חותמת:
יש אישור לנחות היום בהרויש רק בתנאי שבעל הדרכון הזה ימשיך להגר ולא יעסוק בשום עבודה, בשום עסק ובשום מקצוע.
כיום אני שמח שבזמנו לא קראתי את החותמת הזאת.
כדי לקבל אישור כניסה והצטרפות לטרנספורט הילדים, נדרש למצוא לכל ילד הורים מאמצים. לרוב הילדים היה זה תהליך מאוד קשה ואיטי.
המזל היה לצידנו. ראשית, לא פחדנו. שנית, היינו שני אחים יחדיו, ושלישית, נסענו לקרובי משפחה, שאותם הכרנו היטב ומאוד אהבנו. לא לכולם היה כזה מזל. קטע קצר של סרט מתאר חוויה דומה שחווה חבר. הוא מספר כך:
"הזיכרון הטראומטי שלי היה כשהגענו לתחנת הרכבת בלונדון והאנשים שהיו אמורים לבוא לקחת אותנו לא הגיעו. אני יחד עם עוד ארבעה בנים אחרים ישבנו כל היום על המזוודות שלנו עד שבחצות הלילה שאל אותנו נהג מונית מה אנחנו עושים. קודם כל הוא קנה לנו משהו לאכול ואחר כך הוא לקח אותנו אליו הביתה, נתן לנו שמיכות ושלח אותנו לישון. בשלושת הימים הבאים הוא הסיע אותנו בתוך לונדון כולה על מנת למצוא הוסטל שיהיה מוכן לקבל אותנו. את זה הוא מצא ביום השלישי. אחרי המלחמה חיפשנו אותו במשך זמן רב, אבל מעולם לא מצאנו אותו."
דודתי רצתה שאחייה בתוך משפחה אנגלית כדי שאלמד את השפה טוב ובהקדם. דרך מודעה בעיתון היא מצאה זוג צעיר שביקש לקבל ילד מהגר.לאחר שבוע שלחו אותי לבדי ברכבת מלונדון לצפון אנגליה, שם חיכו לי הוריי המאמצים החדשים ברציף הרכבת. לא ידעתי מילה באנגלית ואילו הם ידעו אנגלית בלבד. הם היו אנשים מאוד נחמדים ובאמת למדתי מהר אנגלית. אבל לאחר חמישה שבועות פרצה המלחמה, הבעל גויס והאישה שלחה אותי חזרה אל דודתי.
מאז לא שמעתי מהאנשים הללו. זמן קצר לאחר מכן דודתי ובת דודתי נסעו לארץ ישראל. אחי היה אצל ידידים, ומרוצה בבית הספר החדש שלו באנגליה.
המזל השני שלי היה שהגעתי לבית ספר מיוחד לחלוטין. שמו היה Bunce Court זה היה בית ספר למהגרים, שבו רוב הילדים שהו באנגליה ללא הורים ורוב המורים היו גם כן מהגרים. שמה של המנהלת היה אנה אסינגר וקראנו לה דודה אנה. שמו המקורי של בית הספר היה Landschulheim Herrlingen (ליד אולם) וכבר ב-1933 הביאה אנה אסינגר את כל בית הספר עם שבעים ילדים לאנגליה.
עכשיו ברצוני להראות כמה קטעים מסרט על דודה אנה שהופק בגרמניה. הוא נקרא "ילדי אנה".
1. הנס מאייר, המורה שלי לספורט ולנגרות, תיאר כך את אנה אסינגר: "היא הצילה אין-ספור ילדים. לא ניתן לחבר בקלות את היחס האנושי והאישי לילדים עם הנטייה הקפדנית והעקשנות הבלתי מתפשרת להשיג את מטרותיה. אלה הם שני עולמות."
2. פאולה, קלייר, אנה אסינגר וקאטה המבורג ידעו מיד עם תפיסת השלטון באמצעות הנאצים שהם יהיו בסכנה. כבר בשנת 1933 הן החליטו להוציא את כל בית הספר עם שבעים הילדים שלו אל מחוץ לגרמניה. התכנון היה צריך להתקדם תוך שמירה על סודיות מוחלטת. הנסיעה הייתה צריכה להופיע כטיול בית ספרי. הילדים נאספו מערים רבות בליווי מורים וכולם נפגשו בערב בנמל Ostende ומשם שטו באוניה לאנגליה. זה היה ארגון בלתי יאומן במורכבותו שהצליח.
3. דורלה פוטן: "ערב אחד מסרו לי הוריי בשעה שש שבשעה תשע אסע לאנגליה. כמובן הייתי נסערת, לכן הם נעלו אותי, אחרת הייתי בורחת."
אחר כך הגיע התאריך ה-9 בנובמבר ואז טרנספורט הילדים.
4. שישה מיליון יהודים ובתוכם מיליון וחצי ילדים נרצחו במחנות ההשמדה. לעיתים רחוקות יכולה הייתה השקפה פדגוגית להוכיח את צדקתה. פאולה, קלייר, אנה אסינגר וקאטה המבורג לא זו בלבד שהצילו את חייהם של ילדים אלה באמצעות החינוך שלהם לחירות, אלא גם העניקו להם חירות אמיתית.
מה שתמך בנו נפשית מאוד בשנים הראשונות, היו המכתבים של אמנו, שבהם היו לפעמים גם כמה תוספות מאבא. ידעתי גם שההורים חיו גם מהמכתבים שלנו. את המכתב הראשון כתבה אמא בליל ה-20 ביולי, לאחר שהגיעה מתחנת הרכבת הביתה. לאחר מכן היא כתבה פעמיים בשבוע מכתב ארוך ואנחנו ענינו. כל המכתבים עדיין ברשותי. לפעמים היא שלחה גם תמונות. התמונה האחרונה של אמי צולמה בנובמבר 1941.
המכתבים נשלחו קודם כל דרך הולנד ולאחר מכן דרך אמריקה, עד שבדצמבר 1942 לאחר פרל הרבור הצטרפה אמריקה למלחמה. עד יוני 1942 הגיעו עוד מספר מכתבים דרך שוויץ. אחר כך לא הגיע שום דבר יותר. אז החל הפחד. בשלוש השנים הבאות, שבהם לא הגיעו יותר ידיעות , חיינו עם הפחד.
27 בינואר 1945 שוחררה אושוויץ ולאט לאט שמענו על גורל הורינו.
ב-12 במרץ 1945 קיבלנו מברק על אבא שלנו.
אחרי כן הגיע מסמך של שירים, שאותם "חלם" אבי באושוויץ וכתב במוסקבה ושלח לנו לאנגליה. שמו של ספר השירים הוא "צעדי המוות". במבוא קראנו:
האדם היחיד שאהבתי כמו החיים שלי, אישתי, נרצחה ונשרפה שם במחנה Birkenau B בתאריך 10 בדצמבר 1943 באמצעות אנטי-בני אדם באמצעות גז רעיל. היא נשאה את המספר 49,124. לא ניתן לחשוב יותר על חזרה לחיים.
אחרי המלחמה גילינו שההורים חיו במשך שנה שלמה תחת שם מזוייף במסתור בפראג. ביולי 1943 הלשינו עליהם והם הובלו לאושוויץ.
אמי לא ראתה אותנו יותר לעולם.
אבי חזר ממוסקבה לפראג. אחי ביקר אותו בזמנו, אבל לצערי לא ראיתי אותו שוב, כי המליצו לי לא לנסוע בשום פנים ואופן לצ'כיה בגלל המצב הפוליטי והוא לא יכול היה לבוא לאנגליה. זמן מה לאחר מכן הוא נפטר.
במשך שנות המלחמה ולאחר מכן מצאו אותנו אנשים רבים שהעניקו לנו בית חם באנגליה.
בחודש מאי 1945 הסתיימה המלחמה ואני הגעתי לאוניברסיטה כדי ללמוד רפואה. ב-1949, בזמן היותי סטודנט לרפואה עבדתי כמתורגמן באחד הפסטיבלים הראשונים של Edinburghh. אז היה לי המפגש הראשון בקשר לברלין (והיום המפגש השני): הייתי מתורגמן בפילהרמוניקה הברלינאית שהגיעה אז בפעם הראשונה מאז המלחמה לבריטניה.
לאחר לימודיי, נעשיתי רופא משפחה והגעתי יחד עם אישתי וארבעת ילדיי בשנת 1966 לישראל. כעת יש לנו 15 נכדים.
עכשיו עלי עוד לספר בקצרה את הסיפור של הקבוצה הקטנה הנפלאה של אנשים – ברובם אנגלים- שארגנו את טרנספורטי הילדים שלנו מפראג.
הדמויות הבולטות של הקבוצה הזאת היו ניקולס וינטון וביל ברזטי.
ניקולס וינטון היום בן 94 שנים ובמצב טוב. במשך חמישים שנה הוא לא סיפר לאיש על תפקידו, עד שבשנת 1988 נמצא במקרה היומן שלו, של התקופה ההיא , בתוך מזוודה. כך נודע המעשה הבלתי יאומן שלו. לפני זמן קצר צולם עליו סרט דוקומנטרי בקנדה.
הדמות הבולטת השניה הייתה ביל ברזטי, שנפטר לפני שנתיים בגיל 86 באנגליה. סיפור חייו הוא שרשרת ארוכה של מעשי גבורה שמעט מאוד בני אדם ידעו עליהם והכי פחות ידעו אלה שהוא הציל בתור ילדים.
ביל ברזטי היה בן למשפחה שוויצרית עשירה. בשנת 1933 הוא היה סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטת המבורג. שם הוא ראה במו עיניו כיצד הסטודנטים היהודים נרדפים באכזריות על ידי הסטודנטים הנאצים. הוא מחה על כך אצל הפרופסורים. אלה הגיבו כך: "אנחנו הרוב השותק." ברגע זה החליט ברצטי לעזור ליהודים. הוא נסע לצ'כיה והחל לעבוד עבור השירותים החשאיים הצ'כיים. עד לשנת 1938 הוא נסע בכל אירופה תחת שם בדוי, במטרה להציל כמה אנשים שאפשר. הוא הוצא מזכותו לירושה מהמשפחה השוויצרית שלו עקב פעילותו האנטי-נאצית. שלטונות שוויץ החרימו גם את דרכונו ובכך הפכהו לאיש ללא אזרחות של מדינה כלשהי.
בחודש ספטמבר 1938 הוא היה בארץ הסודטים. שם מצאו אותו אנשי הגסטאפו והיכו אותו כמעט עד מוות. ברגע האחרון הצילה אותו אישה העובדת בחקלאות (איתה התחתן לאחר מכן). אחר כך הוא הצטרף לקבוצתו של ניקולס וינטון כדי להציל ילדים מפראג ולהעבירם לאנגליה.
וינטון שהה כבר בלונדון כדי לדאוג לאישורי כניסה ,להורים המאמצים ולערבויות.
ברצטי נשאר בפראג ואירגן את היציאה. זמן קצר לפני פרוץ המלחמה הוא הגיע לאנגליה ועבד בזמן המלחמה בשירות החשאי האנגלי.
מעריכים כי האיש הזה הציל בין השנים 1933 עד 1939 כשבעים אלף בני אדם.
בוודאי ייכתב עוד ספר אודותיו.
בשנת 1992 פרסם רבי ד"ר יעקב ניומן עבודת מחקר בנוגע לטראומה של ילדי המהגרים.
בתשובה לשאלה: "מה היה הרגע הקשה ביותר בזיכרונותיך?" ענו רוב הילדים יוצאי גרמניה
"ליל הבדולח ב-9 בנובמבר 1938".
תרגום לעברית: מרק (ויקו) הרש, קיבוץ סאסא
קבצים מצורפים:
|