טומי ספנסר – דברים לזכרו
פרופ' יאיר יודפת

הכרתי את טומי בשנות השבעים של המאה הקודמת כאשר נפגשנו קבוצה של "רופאים כלליים" כדי לבנות את ההתמחות החדשה ברפואת המשפחה. הייתי הצבר היחיד בתוך קבוצה של רופאים שעלו ארצה מארצות אנגלו-סקסיות. שמעתי מהם איך הרופא הכללי בארצות מוצאם זוכה לכבוד ומט פל בכל בני המשפחה, וזאת בניגוד למעמדו של הרופא הכללי שהיה אז בארץ. לצערי, מעמד זה במידה מסוימת לא השתנה גם כיום.
טומי היה אידיאליסט במלוא מובן המילה, וחשת שכל מעייניו הם לטובת המקצוע החדש שהתחלנו לבנות בארץ. ישבתי עם טומי בעשרות ישיבות של איגוד רופאי המשפחה, השתתפנו בבניית הבחינות שלב א' וב' וארגנו כנסים מדעיים של האיגוד, ובכולם התבלט טומי בהתלהבות וברצון לתרום ללא מגבלת זמן, עם גישה חברית, לא מתלהמת, במחשבה ייחודית ועם אופי שכולנו אהבנו. כושרו הארגוני בא גם לידי ביטוי בהקמת תזמורת WONCA בכנס העולמי שהתקיים בירושלים בשנת 1989.
כל כותבי המאמרים לזכרו בחוברת זו יספרו רבות על תרומתו של טומי בכל שטחי רפואת המשפחה. אני רוצה להתרכז בהיבט אחד שתרם לי טומי. מדובר בגישה לניהול הרשומה הרפואית שלא היה לי כל מושג עליה לפני כן. אני מתכוון למה שמכונה Problem Oriented Medical Records. זכורני איך הציע טומי להכליל גישה זאת לרשומה כאשר ראשי התיבות SOAP (Subjective, Objective, Assessment ,plan)
תורגמו לעברית והכוונה הייתה שמכל חולה שמגיע לרופא המשפחה יש לברר את תלונותיו הסובייקטיביות, לאחר מכן לבצע בדיקה אובייקטיבית, לבצע הערכה (אבחנה מבדלת), ולבסוף תכנית שיכולה לכלול הפניה לבדיקות, לייעוץ או למתן טיפול.
מאז ועד היום אימצתי גישה זאת בכל שטחי הרפואה שבהם פעלתי. הגישה הזאת "הכריחה" אותי בכל ביקור, ובעיקר בביקור של חולה חדש או בביקור בגלל תלונה חדשה של חולה מוכר, לכתוב את כל ארבעת המרכיבים של גישה זאת. אני יודע שלרופא המוטרד בחולים רבים ושזמנו קצוב נוח יותר ל"התעלם" בעיקר מהחלק של "ההערכה" או אבחנה מבדלת. לפי דעתי, מביא הדבר לחוסר מחשבה רפואית ול"יריות באוויר" של בדיקות וטיפולים שלעתים גורמים רק נזק לחולה.
אני מקבל לעתים רשומות רפואיות של חולים שתובעים את רופא המשפחה על רשלנות רפואית. תוכנת המחשב של ניהול המרפאה מאפשרת לרופא לכתוב את כל אותם המרכיבים של "הרשומה מכוונת לבעיות", אלא שבכל אותם תיקים שמופנים אליי חסר המרכיב של "הערכה", בנוסף לכתיבה "דלה" ביותר גם לגבי תלונות החולה וגם לגבי הבדיקה הגופנית. אני חוזר ומדגיש שחסר זה הוא המרכיב העיקרי להצדקת התביעה ולהכרעת הדין של השופט לטובת התובע. מותר לרופא לשגות בהערכה, אבל כאשר זו חסרה -
הכול פתוח.
טומי הצליח לשנות את מבנה הרשומה הרפואית בקופ"ח, ולו נזקף חלק גדול בשינוי דפוסי העבודה שלי כרופא משפחה בעבר וכיועץ ליתר לחץ דם בהווה.

יהי זכרו ברוך



"מסר אחד מעשי ספציפי" – טומי ספנסר
דורון חרמוני

טומי בשבילי תמיד מיוחד, תמיד בעל מסר חכם ואנושי, אם כי לא תמיד מובן לי בהאזנה ראשונה. בעל תובנה שמקדימה את זמנה. דייקן בפרטים ועם זאת רואה את המכלול. רופא משפחה, מורה, מחנכם של רופאי משפחה רבים וחוקר. איש משפחה הגאה במשפחתו, סבא נפלא לנכדיו, מוסיקאי וצייר.
הראשון ששם לב שילד בן שנתיים תמיד יבכה אצל הרופא, ומוסיף תצפית זו לאבני הדרך בהתפתחות ילדים, זה שיודע לקבל לידה, לערוך מעקב היריון ולהתקין התקן תוך רחמי, ואף לעקוב שנים אחר המטופלות שלו ולפרסם זאת (1). 

זה שהמציא את השאלה הראשונה, אולי, בפרק של רפואה המבוססת ראיות: "לו נדרשת לבחור בפעולה אחת של רפואה מונעת, החשובה ביותר לדעתך בכל אחת מתקופות החיים בין גיל הינקות לזקנה, באיזו בדיקה היית בוחר לכל גיל ולמה?"
מכאן הדרך אל המסר המעשי – ספציפי קצרה. "אילו יכולתי לצאת מכל מפגש עם מסר אחד מעשי שאותו אקח איתי לחיים", דייני, היה אומר. 

זה היה טומי בשבילי. 

דרכנו נשזרו מאז פגשתי אותו בהיותי סטודנט לרפואה בדרום, הבא לחזות בפלאי רפואת המשפחה שבצפון. לימים כמתמחה אצל תלמידו ואחר כך כשותף לעבודות מחקר ולהוראה. ביחד פרסמנו מספר עבודות מחקר שטיפלו בנושאים שאותם הגה וקידם טומי. את אותן עבודות בחרתי להביא כאן.



בקרת איכות היה אחד מאותם נושאים שהיו קרובים ללבו של טומי ואותו קידם בכל הזדמנות. ומה היא בקרת איכות כמעט מקסימליסטית אם לא "הטיול דרך בית הקברות הפרטי שלי", כך רצה טומי לקרוא למאמר שאותו פרסמנו יחד ב-1992 ב-BJGM (אך מהפחד שהעורכים השמרנים של העיתון הבריטי לא יבינו את חוש ההומור הדק של טומי שינינו את שמו). במאמר (2) סקירה על כל החולים שנפטרו בפרקטיקה של טומי ותמציתו מובאת להלן:

The aims of this study were to examine mortality in one village in Israel and to determine which deaths could have been prevented by identifying those which were associated with avoidable factors or were caused by conditions which would have been amenable to preventive measures. The medical records of all 171 patients (91 males and 80 females) who died in the geographically defined population of 1800 during the 16 year period 1974-89 were reviewed. The mortality rate, adjusted for age, in the second eight year period (1982-89), was significantly lower for females (4.0 deaths per 1000 females per year) than for males (8.5) (P < 0.01). Downward trends in the birth rate, stillbirth rate and perinatal mortality rate were found, while there was an upward trend in both mean and median age at death. Of the 171 deaths, 36 (21%) were classified as being associated with a total of 44 factors which could be perceived as being avoidable. Twenty five of the avoidable factors were patient related and of these 17 were smoking (more than 20 cigarettes a day in patients aged less than 70 years who died of a smoking related disease). These findings confirm the need for continuous health education for patients. An audit of mortality in general practice is valuable and may contribute towards the prevention of some deaths.

המסקנות של מאמר זה הביאו את טומי לעסוק במקביל בקידום הפיתוח של קווי הנחייה אשר פורסמו בעיתון  "רופא המשפחה" בעריכתו של פרופ'  פולק (4-3), ובשאלה האם אנו באמת מכירים את החולים שבטיפולנו? המסקנות הלא כל כך מעודדות פורסמו ביום המחקר של המחלקה לרפואת המשפחה בעפולה – לימים הכנס השנתי של רפואת המשפחה ע"ש שבתאי בן מאיר ז"ל (5), והביאו ליצירת דפי הנחייה לרופא המשפחה המצביעים על דרך קלה ומהירה להכיר טוב יותר את החולים שלו (6). כל זה מבית היוצר של טומי.
סטודנטים ומתמחים היו תמיד בראש מעייניו של טומי. כמה גאה היה על הצלחתו להיות בין הראשונים להביא קורס העוסק בהיבטים הפסיכו-סוציאליים של עבודת הרופא, הקורס "מעגל החיים", לתוך הסילבוס של הסטודנטים לרפואה בטכניון כקורס חובה. הקורס קיים עד היום ובו הסרט "מעגל החיים" שאותו יצר טומי, והוא מדגים את הנושא בעזרת תמונות מחיי המשפחה של טומי.
מה הם המקצועות שבהם בוחרים הסטודנטים לרפואה להתמחות היה נושא שעניין את טומי לא פחות, וזאת תוך קריצה לכיוון המקום של רפואת המשפחה בסדר העדיפויות של הסטודנט ולשאלת השאלות – האם יש תכנית שמעודדת יותר לכיוון של רפואת המשפחה.... תמציתו של המאמר (7) מובאת להלן:

Background: Which medical specialties do Israeli medical graduates choose? Answers to this question can serve as an essential means of evaluating both Israeli medical education and the healthcare system.
Objectives: To determine the distribution of medical specialty choice, its change over time and the possible influence of the medical school on the choice; to study the graduates' gender, gender variability in specialty choice and time trends in both; and to assess the choice of family medicine as a career among the graduates as a group, by medical school, gender, and time trends.
Methods: The study population comprised all graduates of the four medical schools in Israel during 16 years: 1980-1995 inclusive. Data were obtained from the four medical schools, the Israel Medical Association's Scientific Council, and the Ministry of Health. Data allowed for correct identification of two-thirds of the graduates.
Results: A total of 4,578 physicians graduated during this period. There was a significant growth trend in the proportion of women graduates from 22.6% in 1980 (lowest: 20.0% in 1981) to 35.3 in 1995 (highest: 41.5% in 1991). Overall, 3,063 physicians (66.8%) started residency and 1,714 (37.4%) became specialists. The four most popular residencies were internal medicine, pediatrics, obstetrics and gynecology, and family medicine. Ten percent of Israeli graduates choose family medicine.
Conclusions: The overall class size in Israel was stable at a time of considerable population change. Women's place in Israeli medicine is undergoing significant change. Family medicine is one of the four most popular residencies. A monitoring system for MSC in Israel is imperative.


זכרונות מטומי
שלמה מוניקנדם

טומי מגיע לצהריים –
אנחנו גרים בחצי הדרך מסאסא לתל-אביב או לירושלים - וטומי אינו אוהב לנסוע מרחק גדול .
ולכן הוא נח אצלנו. הוא אוהב את האוכל של הדסה, ולשחק עם הילדים. ואנחנו בונים בניינים...
החדר "שלו " מוכן – הוא אינו מוותר על ה-schlafstunde, או להשתמש בו ללינה לילית. תמיד באותו חדר הוא נח, וקם רענן להמשך הדרך – לישיבה, לבחינה, לחברים. הוא חלק מהמשפחה, כולם מתקשרים אליו, הילדים אוהבים אותו, יש לו מילה טובה, מתעניין, מרגיש עם....

המזוודה הקטנה
הייתה לו מזודה קטנה, כמו של פעם. מזוודה מעור בהיר בצבע בייג'.
טומי אוהב יופי ויש לו טעם טוב, אבל לוקסוס לא מעניין אותו. יש לו בגדים פשוטים, סנדלים, וכמובן הסוודר ששיינה סרגה, סוודר לבן, יפה. 
אנחנו באיגוד. הוא יו"ר, אני גזבר, שנים היינו יחד באיגוד, אח"כ עם אחרים .
הוא נותן לי את המזוודה, בתוכה הניירות של האיגוד, כרטיסיות של החברים (עוד לא היה מחשב). מי שילם, מי לא. התכתבות WONCA, RCGP, החשבונות, הוצאות והכנסות.
ישיבות במרכז קופת חולים עם דורון מתווכחים על רפואת המשפחה, איך תגדל? מי יטפל בילדים? בנשים? (טומי מכניס IUD).
ותמיד המזוודה עמנו,
איפה היא המזוודה, עכשיו?

הדייקן
טומי היה דייקן , מה זה דייקן, דייקן זה לא מילה !?
אולי המוצא האירופאי תרם לזה.
אני רואה את טומי יושב עם מסמך, המצח מעט מקומט, מביט מבעד למשקפיים בעניין רב בנייר, קורא לאט מה שכתוב. אחר-כך בא הניתוח. ניתוח חד כתער, למה כן, למה לא.
He Takes Nothing For Granted. הוא חושב EBM כבר בשנות ה-60! מבטל מוסכמות אם הן אינן מבוססות. פותח תיק, התיק הוא של WEED POMR - איזה תענוג.
בבחינה הוא שואל אותי מהם הקריטריוינים של Screening, לא אשכח זאת לעולם!

מוסיקה
ללא ספק אחד השיאים בחייו המוסיקאליים של טומי הייתה הופעת תזמורת הרופאים
בכנס WONCA הבין-לאומי שהיה בירושלים ב- 1989 תחת שרביטה של דליה אטלס.
ב-1983 נבחרה ישראל כמארחת את כנס WONCA הבין-לאומי. היינו בוועדה המארגנת, עם יודפת, פירסט, זיו, אלמגור ואחרים. מרגע היוודע ההחלטה, התחיל טומי בהתארגנות של התזמורת. בדרכו העקשת וכבעל קשרים ענפים קרם הרעיון עור וגידים. טומי, נגן כנר בעצמו, הכיר הרבה מוסיקאים, ביניהם גם רופאים. וכך לאט לאט קיבלה התזמורת צורה. כנר ידוע אחר היה פרופ' קפלינסקי ז"ל, שגם הופיע בקונצרט.
היה קצת קשה לארגן חזרות, אבל הן התקיימו, והקונצרט עצמו היה הצלחה גדולה.

מעגל החיים 
שנים השתמשתי בסרט הקצר על מעגל החיים פרי יצירתו של טומי לסטודנטים.
אין כמו הסרט לקשר בין רפואת משפחה ובין טומי. יש בו תערובת נהדרת של הומור, אמנות,
תמונות מחיי משפחתו, חברים, ד"ר הרי לויט בגיל מופלג מקריא חרוז אנגלי בקול סדוק. ואמירות חכמות. אחת מהן שאני במיוחד אוהב, כי היא כל כך נכונה בתרבות הרפואית הנוכחית:
" מי הוא בן אדם בריא ? ..זה שלא עשה מספיק בדיקות."

גם רפואת משפחה עוברת מעגל חיים: עם הסתלקותו של טומי אנחנו כבר מזמן אחרי עזיבת הקן. נצטרך להתמודד בכוחות עצמנו. אבל הגעגועים חזקים .

הייה שלום טומי.



המורה שלי
ד"ר אהרון קרני

...חורף תחילת 1975. אני סטודנט לרפואה בירושלים, ועדיין לא יודע שאני מחפש .role Model עדיין לא יודע לאן אפנה בחיי המקצועיים. בית הספר לרפואה לא מספק לי דמות אחת שאני רוצה להתקרב אליה.
עם כתובות שאספתי ועם שאלות לא מנוסחות אני נוסע לגליל.
השמש שוקעת כשאני עובר בצומת מירון, ואחרי כ-15 דקות אני עוצר את האופנוע בחצר ליד בית האבן, וריח העשן הנפלט מהארובה מבטיח שתיכף יהיה חם.
שיינה מארחת אותי במטבח ומוזגת תה חם אל ספלי חרסינה. על השולחן קערת סוכר וכף שגולפו מעץ, ועוגה יבשה וטעימה.
טומי חוזר מהמרפאה עם תיקו וקלסריו. עם כוסית ברנדי ועם העוגה אנו עוברים אל הסלון. בקמין בוערת אש חמה ואנו מתמקמים סביב שולחן עץ נמוך.
להזכירכם, טלפון וטלוויזיה כבר נוכחים בבתים רבים בישראל אך לא בבית זה, והביתיות נשמרת בקלות.
אנו מתחילים את שיחתנו הראשונה מני רבות מאד.
מאז ועד מותו של טומי הייתי תלמידו.
לקראת שלב ב' של ההתמחות רציתי בו כמדריך, ועברתי עם משפחתי מירושלים לגליל.
במשך מספר שנים היינו נפגשים בקביעות, לפחות פעם בשבוע ומעצבים את הרופא שאני הופך להיות.
בשלבים הראשונים הוא ליווה אותי פיזית בקליטה שלי במקום המגורים החדש: במבוכי הביורוקרטיה של קופת חולים, בישיבות הצוות, בבניית מעמדי במרפאות בהן הוצבתי, בביקורי הבית שערכתי ובביקורים אצל הפציינטים המאושפזים שלי.
מאותה תקופה, נהגתי להגיע אל טומי לאחר כל קורס או כל חידוש שלמדתי כדי לדווח ולדון בדבר יחד עמו. לעיתים גם לנסותו עליו: כשלמדתי אוטוסקופיה פנאומטית, ניקוי שעווה, היפנוזה ושימוש בספייסר לונטולין ובפיק-פלו-מטר .
האופן שבו חי עם שיינה ושילב את כל מרכיבי חייו היווה עבורי פעמים רבות קריאת כיוון.
אשתי טוענת שלקחתי אותה אל טומי ושיינה כדי לפתותה להינשא לי. היא קיוותה אז כי כך ייראו חיי המקצועיים וחיי המשפחה שלי.
טומי הפנה את תשומת לבי לשלושה איסורים (טאבו) שקשה לדבר עליהם גם בקליניקה: כסף, מין ומוות.
דיברנו מעט על מין ועוד פחות על כסף, אך על מוות קיבלתי מטומי הדרכות רבות, והופניתי לספרות מקצועית ולכנסים בנושא.
לימוד עמוק על מוות - טומי העניק בשפע בהישארו נגיש, פתוח ומתמסר לתלמידיו בתהליך מחלתו. יכולנו להתקרב אליו ללא מחיצות בזמן מחלתו. אחדים מאיתנו קיבלו מטומי את האפשרות ליישם את אשר לימד.
ביקרתי את טומי פעמיים בזמן אשפוזו ברמב"ם.
בביקור הראשון מצאתיו בקוצר נשימה ועצבני. שבוע קודם לכן הצעתי לו לנסות מריחואנה לשיפור התיאבון ומצב הרוח. בעקבות זאת התלקחה האסטמה שלו אחרי הפסקה של שנים וטומי כעס עלי; הוא צירף אותי למשחק Scrabble באנגלית, כשהוא משתעל שיעול חנוק וכצפוי, ניצח אותי.
עם הגיעה של מבקרת נוספת, ביקש ממני ללכת.
בפעם השנייה והאחרונה הגעתי כשבנימין בנו סעד אותו.
הגוש בבטן לחץ, וטומי היה מסורבל וחלש.
בנימין ירד לקנות לנו קפה ועוגה.
התיישבתי לידו. טומי דיבר על כך שהגוש גדל והתקשה, והציע שאתרשם.
הנחתי את ידי על הבטן והצטמררתי. הגוש אכן היה גדול וקשה. השארתי את היד וליטפתי את הבטן המתוחה, את החזה והזרועות.
"קשה" אמרתי, מצהיר על הגוש ומבליע סימן שאלה, "לא נמאס לך טומי?"
טומי אמר שעדיין לא, ושיש לו עוד דברים רבים שהוא רוצה להספיק.
אמרתי לו שהוא יקר לי ושאני מודה לו.


טומי רופא המשפחה המקיף
פרופ‘ פיליפ זיו

קטונתי מלעלות על נס את תכונותיו וכישוריו האישיים והמקצועיים הרבים של טומי שכה הרשימו והלהיבו את חבריו, את עמיתיו, ואת תלמידיו. בעבור אלה שאולי אינם יודעים זאת, ברצוני לציין דוגמה של הטבעת חותמו על תולדות רפואת המשפחה בארץ. טומי למד רפואה והתמחה במה שנקראת עדיין באנגליה רפואה כללית. במסגרת זו למד להתקין התקן תוך רחמי. כשעלה ארצה המשיך לבצע פעולה זו במטופלות שהיו מעוניינות בכך.
גינקולוגים שנוכחו לדעת על כך נזעמו על מה שחשבו כפלישה לתחום הבלעדי שלהם ואצו למשרד הבריאות למחות על התעוזה הזאת. כידוע, רופא לאחר קבלת רישיונו מורשה לבצע כל פעולה רפואית שעולה על דעתו, ורק אם הוא כושל, אפשר להאשימו שהוא ביצע פעולה שלא הוכנה לו כראוי. הגינקולוגים הצליחו לשכנע את משרד הבריאות להוציא תקנה ראשונה מסוגה שמגבילה רופא לבצע פעולה כלשהי ושקבעה שרק לגינקולוג מותר להכניס התקן תוך רחמי.
טומי לא היה מוכן לקבל גזירה זו והביא את הנושא לבית המשפט. כתוצאה הושגה החלטה שסיפקה את שני הצדדים, דהיינו כל רופא שעבר קורס מאושר להתקנת התקן תוך רחמי יורשה לעשות זאת בפרקטיקה. טומי המשיך ברוח זו ודאג לניהול מספר קורסים כאלה לרופאי משפחה, אולם לאחר מכן הרעיון נגוז מחוסר עניין. חבל מאוד שפעולות רבות שבוצעו באמצעות רופאים כלליים ומשפחה בדורות קודמים ומבוצעות בארצות שונות, כמו תפירה, כריתת נגעים, הזרקות למיניהן וכו' אינן מבוצעות בארץ מחוסר זמן או תגמול. 


היחסים בין רופא משפחה לפסיכיאטר
בנימין מעוז

נפגשתי לראשונה עם טומי ספנסר בתחילת שנות השבעים, כאשר ניהלתי שלוחה של המרפאה לבריאות הנפש של בי"ח גהה, בקרית שמונה. הוא ביקר אותי, במרפאתי בקרית שמונה, ביחד עם אחות קיבוץ סאסא. הופעתו הייתה מרשימה עם זקן ארוך. עד כמה שאני זוכר, הוא התייעץ אתי על מקרים מסובכים שהוא טיפל בהם. כנראה שרצה לקבל את תמיכתי ואישורי, אבל אולי גם לראות מה אני יודע, ולהראות לי שהוא כרופא משפחה יכול גם כן לטפל בחולים אלו בצורה טובה כמוני, או שלחילופין, שנינו לא ידענו לטפל בהם, מכיוון שהיה מדובר בדרך כלל בהפרעות אישיות קשות. נתתי לו הרבה תמיכה ועידוד וכך נשארנו בקשר. כבר אז התרשמתי מגישתו האנושית מאוד ומכך שהוא רופא מצוין, המשתדל לכלול את ההיבטים הנפשיים-חברתיים של הרפואה בעבודתו, ויחד עם זה לא להזניח את ההיבטים הגופניים, הרפואיים-כלליים, ואת ההיגיון הרפואי הפשוט והבריא.
אבל בפגישותינו הייתה גם מתיחות מסוימת, אולי של תחרות, ומבחינתי הייתה קיימת תחושה שאמנם רופא משפחה "יודע הכול", אבל עליו לדעת את גבולותיו ומתי לעבוד ביחד עם מומחה, להתייעץ או להפנות.
פגישה משמעותית וקרובה נוספת הייתה לנו בשנות השמונים בבאר שבע, שבה נתמניתי  בינתיים למנהל המחלקה הפסיכיאטרית בבי"ח סורוקה. טומי בא למלא את מקומו של מנהל המחלקה לרפואת המשפחה שיצא לשנת שבתון.
כתבנו אז, הוא, יהודית שטרן ואני, מאמר משותף על הערכה של קבוצות בלינט. אולי המאמר המדעי היחיד שכתבתי על נושא זה. ניתחנו את תוכן ההיגדים שנאמרו באמצעות חברי הקבוצה, על פי הקלטה של ססיה אחת. מיינו אותם לקטגוריות, ומצאנו שרק בשליש של הזמן התבטאו החברים בנושא העיקרי: יחסי רופא-חולה. כלומר, בדיעבד, התחלנו אז לשתף פעולה במחקר איכותי של קבוצת בלינט, שטומי כל כך החשיב ושלמענו הוא נלחם עד ימיו האחרונים.
טומי רצה אז מאוד להשתתף, כחבר או כמשקיף, בקבוצת בלינט שניהלנו באופן קבוע עם המתמחים ברפואת המשפחה. הוא הכיר את ספריו של מיכאל בלינט והתרשם מהם עמוקות, היה לו כנראה אז כבר ניסיון מסוים בהדרכה של קבוצות בלינט, אבל הוא רצה להשתתף בקבוצה שהדרכתי (איני זוכר עם מי). אמרתי שנשאל את פי הקבוצה, כי הרי הוא מנהל מחלקה ובתפקיד זה אחראי על קידומם של המתמחים. הוא נאלץ לחכות בחוץ כדי שנוכל לשאול את הקבוצה. בקבוצה הובעה התנגדות להשתתפות המנהל, ולכן הודענו לא שהשתתפותו בלתי אפשרית. הוא קיבל את הדין, כי היה דמוקרטי מאד, אבל בלבו לא סלח לי על צעד זה את סוף חייו, והזכיר לעתים את המאורע בהומור.
מאז תחילת שנות התשעים, התחלנו להיפגש באופן קבוע בכינוסים של מדריכים ופעילים בקבוצות בלינט. טומי יזם את המפגשים הללו בקיבוץ סאסא, בערך פעמיים בשנה. מפגשים אלו היו היסוד של כינוסי מדריכי בלינט, בכל חצי שנה, במקומות שונים בארץ, שמתקיימים עד היום הזה.
במשך שנים השתתף טומי בהכנת הכינוסים הללו ובייחוד דאג לחלק האומנותי-תרבותי-כללי שלהם. הוא ארגן קונצרטים קצרים בערב בכינוס.
באותם קונצרטים הכרתי לראשונה היבט נוסף של אישיותו והיא אהבתו הגדולה למוסיקה קלאסית והתלהבותו מהנגינה בכינור. פעם אחת הופיעה בכינוס הבלינט משפחת ספנסר, הבנים והוא עצמו, בנגינה של רביעיה.
חוויה זו חזרה על עצמה גם בשנים האחרונות, כאשר חוג ידידיו הוזמן לאירוע לכבוד יום הזיכרון של שיינה, אשתו האצילה של טומי, שהלכה לעולמה. בביתו שבסאסא התכנסה המשפחה והם נגנו בהרכבים שונים מוסיקה קאמרית. גם טומי, שהיה כבר חולה, השתתף וניגן בכינור. זאת הייתה חוויה בלתי נשכחת, של הנאה מוסיקלית, של טעימה של אווירה משפחתית יוצאת מהכלל, של יחסים קרובים ולבביים, בין טומי לילדיו ולנכדיו.
גם אצלנו בבית ניסיתי לנגן (בפסנתר) עם טומי, אבל ללא הצלחה רבה, כי נגינתי לא הייתה מספיק טובה. אבל היו לנו בכל זאת רגעים של כייף.
טומי הפתיע אותי מאוד כאשר נתן לי לקרוא ספר שירים בגרמנית של אביו. לא ידעתי עד אז על מקום הולדתו, מוצאו וקורות ילדותו ונעוריו, בצ'כיה ובאנגליה. לא ידעתי גם על קשריו האישיים עם השואה והחורבן של יהדות אירופה, שהוא אחר כך ממש אותם בפעילותו במוזיאון לוחמי הגטאות ובארגון סדרות חינוך עבור סטודנטים לרפואה בנושא השואה.
פן נוסף באישיותו העשירה של טומי, התגלה לי רק אחרי מותו, כאשר השתתפתי בפתיחת התערוכה של ציוריו שהוא עדיין השתתף בהכנתה. שוב חוויה אומנותית גדולה (ועצובה).
יחד עם טומי ייסדתי, אחרי מאמצים של שנים, את חוג הבלינט במסגרת של האיגוד לרפואת המשפחה. יחד איתו כתבנו את המטרות והתקנון, יחד איתו חיפשנו קשרים עם אגודות בלינט בחוץ לארץ.


הספד במועצת הפקולטה 25.10.06





טומי נולד בווינה וגדל בפראג, שם חי עד פרוץ מלחמת העולם השנייה.
ב-1939 בגיל 11 נפרד מהוריו והגיע לאנגליה יחד עם אחיו באחת מ-"רכבות הילדים" המפורסמות. על אף שלא ראה יותר את הוריו, הושפע עמוקות מאביו המשורר "סונקה" שהיה מעורה בחיי הרוח, החברה והפוליטיקה של מרכז אירופה באותם ימים.
אלה מכם שהכירו אותו ידעו שהוא רופא, רופא משפחה בגבול הצפון. היום, אני רוצה לספר לכם גם על טומי האמן. טומי התחיל לצייר כבר בילדותו. הוא חלם להיות אמן. אילו הדבר היה תלוי רק בו ככל הנראה היה בוחר להיות צייר. למרות זאת, ב-1945 בהיותו בן 17 השתכנע ללמוד רפואה. עם תום לימודיו ולאחר סיום שירות קצר כרופא בצבא הבריטי במקומות שונים במזרח התיכון, חזר טומי לאנגליה ב-1953 והחל את הקריירה המקצועית שלו. ב-1955 התחתן עם שיינה (גם היא רופאת משפחה) ובעשור, עד להגיעם ארצה, נולדו ארבעת ילדיהם. במקביל להתפתחות הקריירה הרפואית שלו המשיך טומי לצייר בכל מקום שאליו הגיע.
ב-1966 עלה טומי עם המשפחה לישראל והגיע לקיבוץ סאסא, שם חי עד יום מותו. בתקופת ההתאקלמות בארץ ולאחר מכן בעת פריחתו המקצועית כרופא, כמורה וכמדריך סטודנטים ומתמחים, הייתה הפוגה בעבודתו האומנותית.
מיום עלייתו לארץ בחר טומי להיות רופא בגבול הצפון (יחד עם שיינה) באזור גוש חלב, סאסא ולאורך הקו מאביבים ועד זרעית.
ב-1975 הוזמן יחד עם ליאון אפשטיין מטעם פרופ' ארליך ואלדר המנוחים להקים את המחלקה לרפואת המשפחה והקהילה של הפקולטה והיה לאחראי על הסבב ברפואת משפחה. כמו כן הוא שימש כיו"ר החוג לרפואת המשפחה בפקולטה עד לפרישתו ב-1996 הוא מונה למרצה בכיר קליני בטכניון ב-1991 מינוי בכיר ראשון ברפואת משפחה.
הוא מילא תפקידי מפתח באיגוד רופאי המשפחה בין השאר כיו"ר, ומילא תפקידים רבים גם בהר"י ובמחלקה ובחוג לרפואת משפחה, כולל יו"ר החוג עד לפרישתו. הוא היה נציג ישראל בקבוצת העבודה האירופית לאיכות ברפואת משפחה EQUIP, ונציג ישראל במספר מחקרים רב-לאומיים אירופאיים. טומי פרח בפעילותו בתחום הרישום לפי בעיות, תיק רפואי ורשומה רפואית, בהמשך בתחום האיכות, עם מעורבות אירופאית עמוקה, היה מהראשונים שהחלו בכתיבה והפצה של הנחיות קליניות והמשיך בכך עד לאחרונה. במסגרת פעילותו הבין-לאומית יזם את הקמת תזמורת הרופאים הבין-לאומית בכנס Wonca בירושלים ב-1989. הוא אף ניגן בתזמורת זו.
אני אישית הכרתי את טומי במרוצת השנה החמישית שלי בפקולטה (74-75) כאשר התחלתי להתעניין ברפואת משפחה. אזכיר מהתקופה הראשונה של הכרותינו שלושה זיכרונות קצרים: הראשון :פגישת צוות כשהייתי אצלו בסטאז' על רפואת חירום בגבול הצפון שהייתה גם הפעם הראשונה שהכנסתי והכניסו לי עירוי עם אינטראקט של אותה תקופה (טומי הושפע מאד מהטיפול בנפגעי הפיגוע באוטובוס הילדים באביבים ומאז תמיד שקד על מוכנות למצבי חירום). השני: החוויה של להיות חניכו בהתמחות במרפאת גוש-חלב עם טיפולי בית בחולים מורכבים, והשלישי: הפגישות בביתם של שיינה וטומי, ליד האח והפסנתר שממלא את הסלון. פגישות לדיון על מקרים, על מחקר ועל החיים.
ב-1995 הוא מנה שלושה הישגים מקצועיים עיקריים שלו, לפי דיווחו האישי:
1. עבדתי יחד עם אשתי שיינה, במרפאה כפרית ערבית-יהודית מעורבת במשך שלושים שנה ברציפות. שם שילבתי שירות, לימוד, הוראה ומחקר.
2. יזמתי להכניס לקופ"ח את התיק הרפואי לפי בעיות (POMR), לאחר שראובן בלומנטל הציג לפני את שיטת ה-WEED.
3. מעורבותי בפיתוח רפואת המשפחה כתחום התמחות, לרבות תוכן הלימוד ( הסילבוס) והבחינות.

עם היציאה לגמלאות, ואני זוכר שהיה לי הכבוד לברך אותו כאן עם פרישתו, חזר טומי לצייר, במקביל הוא היה עסוק מאוד גם בלי העבודה הקלינית: הקים את התכנית לחקר השואה והרפואה, במסגרת הזאת גם אצר תערוכה כאן בפקולטה ופרסם את החוברת "אמנות ורפואה" שעסקה בציורים של רופאים ועל רופאים בגטו טרזיינשטאט. השנים האחרונות עמדו בסימן מחלתה של שיינה ואחר-כך מחלתו של טומי. אך הפעילות האינטנסיבית והמתגברת בנושא השואה והרפואה צברה תאוצה כשטומי מנצח עליה. בחמש השנים האחרונות, הוא ערך בין השאר אסופת מאמרים מעיתון הרפואה בנושא. בשנה האחרונה לחייו ובייחוד בימים האחרונים עד יומיים לפני מותו עסק בהגהה, בבחירת העטיפה ובאלף הסוגיות שהוצאת ספר שכזה מחייבת.
גם שיינה וגם טומי נפטרו במיטתם כשיקיריהם מסביבם. בטיפול בהם בשלבים האחרונים היו מעורבים גם תלמידיהם.
כאמור בשנים האחרונות חזר טומי לצייר ובמקביל לעריכת הספר שהזכרתי עסק בשנה האחרונה בהכנת תערוכה מציוריו, תחת השם "חיים במקביל".
את ההזמנה לפתיחתה חילק בגאווה ממיטתו ברמב"ם, אך לפתיחתה כבר לא הגיע. עשרה ימים מאוחר יותר הקטיושות שחלפו בשמי סאסא הפכו את הביקור בתערוכתו לבעייתי מאוד.
אנחנו מתכוונים להציב את התערוכה כאן בפקולטה בשבועות הקרובים.
שיינה וטומי הותירו אחריהם ארבעה ילדים וחמישה-עשר נכדים, חברים רבים ברחבי העולם ואת אחיו של טומי, פרופסור לכימיה בהמילטון , אונטריו, קנדה.
חשבתי שהתמונה הזאת של שמחה בין חברים עם אוכל טוב ויין שצולמה לפני שבעה חודשים מתאימה להזכיר אותו בסוף דבריי.

ד”ר שמואל רייס



To My Friend Tomi Spenser
Prof. Tomas Radil MD, DSc (Prague)

I have met Tomi first time in March 2006, when I arrived to Tel Aviv for a two week visit of Israel, kindly arranged by him. However, we have been friends already before, for several years. This friendship did develop just through e-mail thanks to a unique psychological match between us and a sort of coherence that developed from it.
We both were Jewish medical doctors with interest in Medical Ethics oriented toward the Shoah, we both came from Czechoslovakia, we were men of the same generation of suppression and suffering of Central European Jewry,  we shared a humanitarian world view based upon solidarity between people, scientific approach toward social problems, limiting hatred, racism and violence and developing and implementing rational principles of peaceful and friendly collaboration and reconciliation among people and nations for solving social and political problems.
The above dimension of the personality of Tomi was complemented by a number of others, all of them highly positive.
Tomi was a very brave person. He did stand firmly for his principles. He did refuse to give up when he supported a good case. He did fight also his grave disease and overcome his physical troubles related to it in a remarkable way.
Tomi was a good person and a „Mensch“. The distance between believing in something and helping by all means accessible to him, to contribute actively to the matter in question, in order it  becomes reality. He was extremely generous and ready to support projects he considered being of positive significance. I am very grateful to him for helping me in establishing links with Yad Vashem, the Universities in Jerusalem and Haifa and a number of other Israeli institutions and individuals and for supporting and facilitating my visit to Israel. The aim of those personal contacts was to contribute to the development of a coherent Ethical Philosophy of the Shoah accessible to subjects with various aspects of their Jewish identity emphasized, or dominant, and of different age. The chance of consulting some basic components of this concept with leading Israeli experts in the Shoah as a scholarly topic, did very much contribute to this project.
Tomi was an excellent organizer and he did understand human nature. Because of  the integrity of his character and his professional and human authority he had very many friends, whom he was able to mobilize for good cases, he believed in.
A further remarkable feature of his personality was that he was a man with various facets all of them positive. Besides Medicine, Science and Humanities, he did understand and loved also Arts and Literature and he has reached even a high level of performance in those fields too.
Tomi Spenser was a great and generous man of many talents and wonderful character and we shall miss him very much.


Words for Tomi Spenser
Ruti Stashefsky-Margalit, 31.12.06

“Dear Tomi”, this is how we started our letters over the past five years and how I find myself writing to you now when you are gone. These letters are precious – holding our professional and personal discussions, including your courageous struggle with your disease.
I grew up in Sasa, where you and Sheine chose to live and practice; young idealist primary care doctors from the UK, who joined my parents’ dream, believing in the human spirit and in the possibility of peace and Israeli-Arab co-existence. Visiting with you as a student in the practice you built at Gush-Halav, an Arab Christian/Muslim village near by, I saw you with patients. You knew them so well; respected each patient’s uniqueness and ‘color’ and used humor, sincerity, and care. You practiced co-existence, leading the clinic, demonstrating, and teaching respect and dignity for all.  I wanted to do it too.
I met you as a girl, visiting the Sasa clinic occasionally for normal matters. There was something powerful, yet inaccessible that created reverence and curiosity towards you and your family. When consulting with you and Sheine about pursuing a career in medicine, you became mentors. You had great demands from yourselves and from others regarding all achievements. There was nothing too hard or worth complaining about: ‘It will be OK’, you said many times at tough junctions. Sometimes it was threatening, but with the years and layers of my own training and experiences the tones softened and a true collegial and sincere conversation emerged. It was your message to us, around you and also the philosophy you lived by: optimism, belief in the human potential, looking forward to gain strength and growth. That’s how you emerged from World War II, how you established family medicine in Israel, how you fought Sheine’s illness with her, and how you beat your disease the first time around. It was only when the disease returned, that you allowed yourself also to mourn, to cry, to see and express the fragility.
You were committed to life-long learning and to scholarly work and when you discovered the Internet, you quickly became savvy and used it to always be up-to-date. You had such fun with it. Accessional technical problems raged you, just to laugh allover again about the human-machine interaction. 
Our ‘headache’ paper was never published. I know it disappointed you. But here I write about it, black on white. OK, not peer reviewed but seriously - its message is everywhere – patient-centered care. You were a pioneer in recognizing that the mere act of authentic listening and giving the patient the opportunity to tell the full story of his/her illness has an important healing component. Many medical organizations around the world have adopted patient-centeredness as the new model of care. So even if we couldn’t publish the headache project (yet!?), where we focused on the natural history of patients with headache, and what happened after a patient gave a full expression of his/her illness in an interview and various questionnaires, the message was disseminated.
‘Saba of the fish’, my youngest of three calls you. ‘Oh, and of the cats’, she adds, ‘and we even play ‘Go-Fish” in his house’. Saba Tomi’s fishponds are a favorite and now somewhat sad path we take on our visits to Sasa.  
I shared this poem with you, just weeks before you left. We never got to talk enough about it but you said it meant so much to you.
I greatly miss you, with a cry, a laugh, your great blue eyes smiling, encouraging.
Love,
Ruti

Love After Love The time will come when, with elation you will greet yourself arriving at your own door, in your own mirror, and each will smile at the other’s welcome, and say, sit here. Eat. You will love again the stranger who was yourself. Give wine. Give bread. Give back your heart to itself, to the stranger who has loved you all your life, whom you ignored for another, who knows you by heart. Take down the love letters from the bookshelf, the photographs, the desperate notes, peel your own image from the mirror. Sit. Feast on your life. Derek Walcott (From Derek Walcott Collected Poems 1948-1984)