Patient Preferences for Treatment: Report from a Randomized Comparison of Treatment Strategies in Early Rheumatoid Arthritis (BeST Trial)
Yvonne PM, et al.
Ann Rheum Dis 2007;66:1227-1232

המחקר הנוכחי הסתמך על מחקר רב מרכזי קודם שכונה BeST Study ואשר החל בהולנד בשנת 2002 ובדק והשווה יעילות של 4 סוגי טיפולים בחולים שאובחנו לאחרונה כסובלים מדלקת מפרקים שיגרונתית Rheumatoid Arthritis)). החולים חולקו באקראי ל-4 קבוצות טיפוליות: הקבוצה הראשונה טופלה
ב-Methotrexate וכאשר נכשל הטיפול, בתרופה אחרת מקבוצת התרופות שיכולות לשנות את מהלך המחלה DMARD
Disease Modifying Anti Rheumatic Drug)). הקבוצה השנייה טופלה גם היא בתחילה ב-Methotrexarte וכאשר נכשל הטיפול, הוסיפו לטיפול עוד תרופה מקבוצת ה-DMARD. הקבוצה השלישית טופלה כבר מההתחלה בשילוב של שתי תרופות מקבוצת ה-,DMARD למשל: Methotrexate עם Salazopyrine ונוסף על כך, גם במנה התחלתית גבוהה של פרדניזון (שהורדה בהדרגה במשך הזמן). הקבוצה הרביעית טופלה בשילוב של Infliximab=Remicade עם Methotrexate. לפי תוצאות מחקר ה-BeST החולים שהשתייכו לקבוצות 3 ו-4 ואשר טופלו מלכתחילה בטיפול משולב הגיבו לטיפול מהר יותר מאשר החולים בקבוצות 1 ו-2.
המחקר הנוכחי היה מחקר רטרוספקטיבי והתבסס על שאלונים שנשלחו ל-508 חולים שהשתתפו במחקר ה-BeST. מטרת המחקר הייתה לבדוק בעזרת השאלונים את העדפות החולים לסוגי הטיפולים שקיבלו. מתוך 508 השאלונים שנשלחו 440 מולאו (87%). אחוז המשיבים היה כמעט זהה בכל ארבע הקבוצות: 85%, 83%, 87% ו-93% בהתאמה. משך הטיפול הממוצע שקיבלו החולים בעת שנשלחו השאלונים היה 2.2 שנים. לא היה הבדל משמעותי בנתונים הבסיסיים בין אלו שמילאו והחזירו את השאלונים ובין אלו שלא עשו זאת. אף שברוב המדדים לא נצפה הבדל משמעותי בין ארבע הקבוצות לאחר שנתיים של טיפול, הרי שהחולים שטופלו בשילוב של רמיקד ומתוטרקסאט (קבוצה 4) דיווחו על שיפור טוב יותר של 74% בבריאותם הכללית לעומת שיפור של 50%, 56%, 46% בהתאמה בשלוש הקבוצות האחרות P<0.001)). למחצית מהחולים לא היה חשוב כלל ועיקר לפני הרנדומיזציה באיזו קבוצה טיפולית ייכללו. כשליש מהחולים קיוו להיכלל בקבוצה הטיפולית הרביעית (רמיקד ומתוטרקסאט). כ-40% קיוו שלא ייכללו בקבוצה השלישית שטופלה במנות גבוהות של סטרואידים. כ-50% מהחולים בקבוצה 3 לא היו מרוצים מההכרח לקבל סטרואידים. רק 8% מהחולים בקבוצה הרביעית לא אהבו את הצורך להגיע לבית החולים כדי לקבל את הטיפול ברמיקד.
כמובן, כיום אפשר לקבל את הטיפול ביחידות לטיפול יום ולאו דווקא בבית החולים. עם זאת חלק גדול מהחולים שלנו מהסס להתחיל טיפול בסטרואידים ובעיקר בגלל הפחד מתופעות לוואי. כפי שכולנו יודעים, קל להתחיל טיפול זה, אבל לעתים קשה להפסיקו.

Outcome of Early Monoarthritis: A Followup Study
Binard A, et al.
J Rheumatol 2007;34:2351-2357

דלקת של מפרק אחד יכולה להופיע כמעט בכל מחלה מפרקית דלקתית, כולל דלקת מפרקים שיגרונתית, Rrheumatoid Arthritis Reactive Arthritis ,Psoriatic Arthritis ועוד רבות אחרות. מעט מאוד מחקרים בדקו מה התחזית של חולים שמחלתם החלה כמונוארתריטיס. מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבדוק מה קרה לחולים שמחלתם הדלקתית החלה כמונוארתריטיס טרייה ולא מאובחנת מבחינה קלינית, מעבדתית ורנטגנית.
במחקר נכללו 270 חולים שסבלו ממונוארתריטיס במשך שנה לכל היותר עד להכללתם במחקר. החולים חולקו ל-3 קבוצות: הראשונה כללה חולים שהייתה להם רק אפיזודה אחת של מונוארתריטיס עד לביקורם הראשון ולאבחון על ידי הראומטולוג (27 חולים). השנייה (23 חולים) שכללה חולים שדיווחו על התקפים קודמים של מונוארתריטיס עוד לפני שנבדקו לראשונה על ידי ראומטולוג במסגרת המחקר הנוכחי והקבוצה השלישית שהיא קבוצת ביקורת (220 חולים) שסבלו מ-Oligoarthritis או
מ-Polyarthritis. חולים שסבלו מארתריטיס זיהומית או מארתריטיס עקב שקיעה של גבישים, כגון: צינית או פסיאודוגאוט לא נכללו במחקר. כל החולים נבדקו כל 6 חודשים מבחינה קלינית מעבדתית ורנטגנית. לא היה שוני משמעותי בין שלוש הקבוצות מבחינת גיל ומין. עירוב הברך נצפה בשכיחות גבוהה יותר בקבוצה הראשונה מאשר בשנייה .(p<0.03) לעומת זאת, עירוב שורשי כפות הידיים ומפרקי מטהקרפופלנגיאליים היה שכיח יותר בקבוצה השנייה (p<0.03 p<0.0001) בהתאמה. פקטור ראומטואידי ו-Anticyclic Citrullinated Peptide Antibody נמצאו בשכיחות גבוהה יותר בקבוצה השנייה והשלישית לעומת הקבוצה הראשונה. לאחר מעקב ממוצע של 30 חודש אף לא אחד מחולי הקבוצה הראשונה אובחן כסובל מדלקת מפרקים שיגרונתית. החולים מהקבוצה הראשונה טופלו פחות עם תרופות מקבוצת התרופות המשנות את מהלך המחלה  (Disease Modifying Anti Rheumatic Drugs) לפי מחקר זה, חולים הסובלים ממונוארתריטיס, ללא היסטוריה של התקפים דומים בעברם, הם בעלי תחזית טובה, והסיכוי שלהם לפתח דלקת מפרקים שיגרונתית נמוך מאוד.


Sildenafil for Pulmonary Arterial Hypertension Associated with Connective Tissue Disease
Badesch DB, et al.
J Rheumatol 2007;34:2417-2422

יתר לחץ דם ריאתי המופיע במחלות קולגן רבות הוא גורם פרוגנוסטי גרוע הפוגם באיכות החיים ומקצר באופן משמעותי ביותר את תוחלת החיים של הלוקים בו. Sildenafil (ויאגרה) היא תרופה שהוכחה כמשפרת מדדים המודינמיים לבביים-ריאתיים ואת יכולתם של חולים הסובלים מיתר לחץ דם ריאתי לבצע מאמצים גופניים.
מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבדוק את היעילות והבטיחות של מתן פומי של ויאגרה לחולים הסובלים מיתר לחץ ריאתי. במחקר שהיה כפול-סמיות, נטלו חלק 278 חולים שסבלו מיתר לחץ דם ריאתי, מהם: 45% סבלו מסקלרודרמה, 23% מלופוס והשאר, 32%, ממחלות קולגן אחרות. 38% היו ב-Functional Class 2
ו-61% ב-Functional Class 3. המחקר נמשך 12 שבועות. החולים חולקו באופן אקראי ל-4 קבוצות: קבוצה אחת טופלה בוויאגרה במינון של 20 מ"ג שלוש פעמים ביום; השנייה ב-40 מ"ג ויאגרה שלוש פעמים ביום; השלישית ב-80 מ"ג ויאגרה שלוש פעמים ביום; הרביעית קיבלה תרופת אינבו שלוש פעמים ביום. התוצאות החלקיות המובאות במחקר זה הן רק של 84 חולים.
שיפור מובהק מבחינה סטטיסטית בהגדלת המרחק שעברו החולים במשך שש דקות של הליכה נצפה רק בכל שלוש הקבוצות שטופלו במינונים שונים של ויאגרה ולא בקבוצת הביקורת. שיפור של Functional Class אחד לפחות נצפה אצל 29% עד 42% מהחולים לעומת 5% בקבוצת האינבו. החולים שטופלו במינון של 20 מ"ג ויאגרה, הראו שיפור משמעותי בלחץ הדם הריאתי הממוצע ובתנגודת של כלי הדם הריאתיים. כל המינונים שניתנו נסבלו בדרך כלל היטב.
לסיכום, התרופה הוכחה כיעילה גם במינון הנמוך, והגדלת המינון לא שיפרה באופן משמעותי את התוצאות. תופעת הלוואי העיקרית הייתה כאבי ראש. ניתן לשלב תרופה זאת בתרופות אחרות הניתנות כיום כטיפול בסיבוך קשה זה של יתר לחץ דם ריאתי.


Infliximab Therapy in Pulmonary Fibrosis Associated with Collagen Vascular Disease
Antoniou KM, et al.
Clin Exp Rheumatol 2007;25:23-28
התרופות מקבוצת נוגדי α-TNF הן תרופות יעילות בדיכוי תהליכים דלקתיים ריאתיים כרוניים ניסויים. בחיות מעבדה הראו כי ביכולתם לעכב התפתחות של פיברוזיס בריאות. העבודה הנוכחית שהתבססה על מספר מועט של חולים (4 במספר) היא העבודה הראשונה שבדקה את יעילות הטיפול ברמיקד Infliximab)) למניעת החמרת פיברוזיס ריאתית שהתפתחה אצל חולי דלקת מפרקים שיגרונתית (3 במספר) ובחולת סקלרודרמה אחת.
הטיפול שניתן היה הטיפול התוך ורידי הרגיל במינון של 3 מ"ג לק"ג משקל גוף, והוא ניתן כמקובל בשבוע 0, שבוע 2, שבוע 6 ולאחר מכן כל 8 שבועות. משך הטיפול היה לפחות שנה אחת. מחלתם של כל החולים הייתה פעילה למרות טיפולים שונים שכללו גם סטרואידים.
התוצאות היו מעודדות אף על פי שמדובר, כמובן, במחקר שהתבסס על מספר קטן של חולים והוא גם לא היה מחקר מבוקר. כעבור שנת טיפול לא נצפתה כל החמרה בתסמינים הקליניים של החולים. תפקודי הריאות ו-High Resolution Computed Tomography נשארו ללא שינוי ולא הראו כל התקדמות או החמרה. כצפוי, נצפה גם שיפור משמעותי במצב המפרקים של שלושת החולים שסבלו מדלקת מפרקים שיגרונתית.
לסיכום, התוצאות של המחקר הנוכחי מרמזות כי טיפול עם רמיקד יכול אולי לעכב התקדמות של פיברוזיס ריאתית. מובן שיש צורך במחקרים מבוקרים נוספים שיתבססו על מספר גדול יותר של חולים כדי להעריך נכונה את יעילות הטיפול במניעת התקדמות של פיברוזיס ריאתית ואולי אף במניעתה אם יינתן בשלב מוקדם של המחלה.