פסיכולוגית ומורה ליוגה

הקדמה

מאמר זה מציג גישה להנחיה קבוצתית בעקבות סדרה של מפגשים שהועברו בבית החולים לניאדו לחולי מחלקת יום האונקולוגית, בחודשים מאי עד אוגוסט 2014. המפגשים כללו תנועה, שיחה ומדיטציה, בהשראת הגישות גשטאלט גופנפש ופסיכותרפיה גופנית. מטרת המאמר היא להציג את עקרונות העבודה הקבוצתית הכוללים אוכלוסייה ומסגרת הקבוצה, שיטת העבודה, דמות הקבוצה, תהליך העבודה והערכת ההתערבות.

אוכלוסייה ומסגרת הקבוצה

משתתפי הקבוצה הגיעו מכל שכבות האוכלוסייה וכללו מלווים ומטופלות במחלקה האונקולוגית בעת מתן הטיפול הרפואי. גילי המשתתפים (חולים ומלווים) היו 65-18. המטופלות היו נשים, אך מדי פעם הצטרפו לקבוצה מלווים גברים. ההשתתפות בקבוצה הייתה וולונטרית ובסך הכול נערכו 11 מפגשים בימי ראשון, כל מפגש נמשך כשעה וחצי ובו נטלו חלק 8-3 משתתפים.

שיטת העבודה. סוג הקבוצה נקבע על פי האילוצים הקשורים למערך הטיפול הרפואי בחולי היום במחלקה. לאחר כמה מפגשים ראשוניים הוחלט לכנס את הקבוצה בכל יום ראשון והיא הוגדרה כקבוצת רכבת, כלומר קבוצה שהרכב משתתפיה אינו קבוע (אהרון אלכסנדרוביץ ונעמי זווארו, 2010). היו משתתפים שהופיעו בכל שבוע והיו שנכחו רק אחת לשבועיים ואף אחת לשלושה שבועות. היו גם משתתפים שהגיעו לפגישה אחת בלבד - כל זאת בהתאם למערך הטיפול הרפואי. כמו כן קרה שמשתתפים נאלצו לצאת באמצע הפגישה הקבוצתית כדי לשוחח עם רופא, ומקרים שבהם נכנסו אחיות המחלקה לחדר הפגישה הקבוצתית כדי להחליף אינפוזיות או לשנותן. קביעת גבולותיה של מסגרת הקבוצה הפכה אפוא לאתגר.

כדי להתמודד עם המסגרת הפתוחה של קבוצת רכבת הוקצו לקבוצה מקום, זמן ובייחוד סדרי עבודה קבועים. משתתף שהגיע לקבוצה לא ידע את מי מחבריה יפגוש, אך ידע בדיוק כיצד תתנהל העבודה הקבוצתית. סדר העבודה הקבוצתית כלל שלושה חלקים: פתיחת הפגישה בתנועה, לאחר מכן הנחיית שיח קבוצתי ולבסוף סיום הפגישה בטכניקת דמיון מודרך או נשימות.

להלן פירוט של כל אחד מחלקי המפגש:

1. תנועה (פיזית). אחת מגישות הפסיכותרפיה הגופנית (גישה רייכנית), המתמקדת בטיפול בחולי סרטן, רואה במוביליזציה (תנועה) שלב ראשוני והכרחי המניע את התהליך הטיפולי הדינמי Barbato Luisa, 2014)). ניעה פיזית גורמת פעמים רבות לניעה נפשית ועוזרת לפתוח את התהליך הטיפולי באופן לא ורבלי ופחות פורמלי. היא עוזרת לחולים להתרכז ולהעלות תהליכים נפשיים בהתאם להנחיות ואף ליצור קשר עם בן זוג ועם הקבוצה כולה. דוגמאות לעבודה בתנועה שנבחרו כפתיחה לקבוצה הטיפולית היו: הליכה מדיטטיבית, עבודה עם כדורים להגדרת גבולות גוף, מסז' עצמי לקצוות, עבודה ממוקדת באזור הלב, חימום יוגי בישיבה, בידול איברים ועוד.

מלבד חשיבות התנועה להנעת היחיד והקבוצה, העריכו המשתתפים את היכולת לנוע ולהיטיב עם עצמם כדרך להתמודד עם מחלתם. נראה כי התנועה חיזקה את תדמית הגוף הבריא (לעומת תדמית הגוף החולה והפגוע). הדבר בלט בסיכומים של חלק מהמפגשים, שבהם התבקשו המשתתפים לציין דבר אחד משמעותי שאירע להם. בנעילת המפגשים היו משתתפים שהתייחסו דווקא לתנועה. לדוגמה, באחת הפגישות הוצג למשתתפים מסז' עצמי של קצוות (ידיים, רגליים וראש). שתי משתתפות לפחות ציינו שמדובר בפעולה שהן יוכלו לעשות גם בבית, כדי להיטיב עם תופעות הלוואי של הכימותרפיה (קצוות נימולים). בהתייחסות לחימום יוגה ובידול איברים בישיבה ציינה משתתפת: "שכחתי כמה טוב זה מרגיש וכמה פשוט לתרגל את התנועות האלו. הייתי רוצה לזכור לעשות זאת בבית". משתתפת אחרת, שנהגה להתאמן בהליכה לפני שחלתה, ציינה שאמנם כעת היא מוגבלת אך תוכל לפחות לחזור בביתה על אימון התנועה שהתקיים בקבוצה.

2. השיח הקבוצתי. לאחר התנועה הועלו שאלות פתוחות כגון "מה הרגשתכם כעת?" תכנים רבים הועלו כתשובה, ועם התקדמות הסדנה העמיק הדיון בהם. התכנים המדוברים ביותר היו:

• גיוס כוחות נפשיים להתמודדות עם המחלה.
• היחלשותו או בגידתו של הגוף והתמודדות עם התסמינים של המחלה.
• התמודדות עם המשפחה המורחבת (כוחה של המשפחה מול אכזבה ממנה).
• התמודדות עם תדמית גוף למנותחות (בעיקר בסרטן שד).
• הסיבות למחלה.
• תקוות לשינוי באורח חיים לאחר המחלה.
• התמודדות עם המערכת הרפואית.
• התמודדות עם מצב סופני ומוות.

דוגמאות לדיונים ספציפיים בתכנים אלו יובאו במאמר זה בפרק התהליך הקבוצתי.

3. דמיון מודרך/ נשימות/ מדיטציה. עם סיום השיח הועלתה השאלה "מה היה הדבר המשמעותי ביותר בשבילכם היום?" ובעקבותיה נערך פרק של דמיון מודרך או של נשימה מודעת.

כטכניקת דמיון מודרך נעשה בתחילה שימוש בתיאור של מסע הכולל את חמשת האלמנטים (מים, אדמה, אוויר, רוח, אש). ככל שהתקדמה הסדנה כלל הדמיון המודרך גם תיאורים מנטליים כגון הבראת תאים חולים, איסוף והשמדה של תאים חולים ועוד. אם הזמן לא הספיק כדי לצאת ל"מסע שלם", נערך פרק של נשימות (מעבר מנשימות רגילות לנשימות מורחבות, הכוללות את הבטן ובית החזה). המשתתפים נהגו לציין את האפקט המרגיע של עבודה זו.

יש עדויות מחקריות רבות על יעילות מערך הטיפולים ההתנהגותיים-קוגניטיביים, הכוללים דמיון, הרפיה, מדיטציה, היפנוזה, טיפול באמנות, טיפול במוזיקה וטיפול רוחני בהחלמתם של חולי סרטן (ד"ר עירית פלג, ד"ר יוסף ברנר, ד"ר מוטי שמעונוב, עופרה רבינדה ודפנה שוורץ קרטה, 2009). מחקרים שנעשו בתחומים המשלבים גוף ונפש מצאו כי בעקבות הטיפול עלתה תוחלת החיים של מטופלים חשוכי מרפא ואיכות חייהם השתפרה (סימונטון, סימונטון, וקרייטון 1978).

לסיכום מתודת העבודה קובעה קבוצת הרכבת על ידי שלושה חלקי עבודה מובחנים שחזרו על עצמם. כאמור, שלושת חלקי המפגש היו החוט המקשר בין הפגישות השונות. התנועה הכינה את המשתתפים לרגעי דיון משמעותיים, השיח היווה את ליבת המפגש וטכניקות דמיון מודרך ונשימה הביאו להרפיה שלאחר רגעי השיא. עם הזמן נוצרה ליבה קבועה של משתתפים שהגיעו כל שבוע, לעומת משתתפים מתחלפים שהגיעו אחת לשבועיים או אחת לשלושה שבועות.

עם זאת, בסיכום מתודת העבודה חשוב גם להתייחס למגבלות של קבוצת רכבת:

1. נדרש זמן רב יותר לגיבוש הקבוצה מאשר בהליך קבוצתי רגיל.
2. היו משתתפים שהחמיצו תכנים. אחת המשתתפות ציינה בשיחת הסיכום: "חבל שלא דיברנו על מה יהיה אחרי המחלה", אף שהקבוצה דנה בכך כמה פעמים בפגישות שאותה משתתפת לא נכחה בהן.

דמות הקבוצה

אחד האתגרים הקשים בעבודה במחלקה הייתה להבין שקיימת שונות רבה מאוד בין צורכי החולים השונים:

במשתתפים היו חולים שחזרו למחלקה לאחר רמיסיה של 20 שנה ושהכירו היטב את המחלה ואת הטיפולים בה. למשתתפים אחרים היה זה טיפול כימותרפי ראשון. היו משתתפים שהתמודדו באופן ממשי עם כך שמחלתם בשלב סופני ודיברו בפתיחות על המוות, לעומתם היו משתתפים שמצבם לא היה ודאי, והם רצו לשמוע רק על החלמה. הבדלים אובייקטיביים וסובייקטיביים במצבי המשתתפים ליוו את הקבוצה בכל שלבי הדינמיקה הקבוצתית.

מצב זה יצר "מציאויות מרובות" בקבוצה אשר התנגשו זה בזה (Nevis, C. Edwin, 1996). כאשר משתתפת שטופלה במשך כמה חודשים בכימותרפיה סיפרה על התמודדותה עם תופעות הלוואי, ישבה לידה משתתפת שהגיעה לטיפול ולמפגש בפעם הראשונה ואמרה: "לא עוזר לי לשמוע את כל זה". המשתתפת המנוסה במחלה חשה הקלה מעצם האפשרות לחלוק את קשייה, המשתתפת החדשה הוכתה בחרדה עקב ידיעת תופעות הלוואי האפשריים. המשותף לכל המשתתפים היה רב, אך השוני ביניהם היה רב אף הוא. אחד האתגרים הראשוניים והעיקריים בעבודה עם המשתתפים היה יצירת מסגרת קבוצתית מארגנת שתוכל להכיר ולהכיל בצרכים השונים של החולים ושל מלוויהם.

הניסיון להתמודד עם המציאויות המרובות דרש תחילה את העלאתם למודעות. לשם כך לדוגמה נאמר לקבוצה: "שימו לב כי בעוד רונית (השמות בדויים) מספרת על תופעות הלוואי, ציפי חווה לראשונה את הטיפול ואינה מכירה כלל את תופעות הלוואי". הצפת השוני גררה התייחסות של המשתתפים לציפי: "את לא צריכה לדאוג, כל אחד חווה את התסמינים באופן שונה ורובנו לא חווינו תסמין זה בעוצמה שכזאת. אצלי למשל זה לגמרי אחרת". כמו כן נעשתה הערכה של צורכי המשתתפות. לדוגמה "ציפי, את אומרת שלשמוע את התסמינים של רונית לא עוזר לך ואפילו מפחיד אותך. ספרי לנו כיצד הקבוצה יכולה לעזור לך היום ומה את צריכה מאתנו ברגע זה?"

דמות הקבוצה וחבריה החלה להצטייר לאחר כמה מפגשים. את החולות בקבוצה אפשר היה לאפיין כמטפלות וכ-Givers. רובן היו נשים שעיקר חייהן הוקדשו לטיפול בילדים, משפחה וחברים, ולפיכך הן הזניחו במידת מה את צורכיהן שלהן. אחד הנושאים העיקריים שעלו מיד בתחילת העבודה היה הרצון להגן על מקורביהן (בעיקר ילדיהן) מהשלכות המחלה. ככל שנמשכו הפגישות דובר יותר על המחלה כהזדמנות לשינוי סדרי עדיפויות ולהענקת חשיבות גם לצורכי החולות עצמן.

מחקרים רבים הבודקים אפיונים פסיכולוגיים לחולי סרטן מצאו קשר בין סרטן ובין הדחקת רגשות שליליים, בייחוד כעס ועצב (Barbato Luisa, 2014). המשתתפים בקבוצה אכן הפגינו קושי ראשוני לביטוי רגשות שליליים (כעס, חרדה, דיכאון). הביטוי הוורבלי של הקושי לבטא רגשות שליליים הופיע בהוספת אמרות כגון "אני חש... אך יהיה בסדר", או "לא בריא לחשוב כך", או "בעזרת השם יהיה טוב". חשוב היה לאפשר למשתתפים לבטא אופטימיות בתקופה הרגישה של הטיפול ואף לעודדם לכך. חשוב היה גם לחזקם באמונתם. הביטויים "יהיה בסדר", "אסור לחשוב כך", "בעזרת השם יהיה טוב" שימשו לא רק כביטוי של אופטימיות, אלא גם כאמצעי להחנקה ולהדחקה של רגשותיהם השליליים. מטרת הנחיית הקבוצה הייתה לסייע למשתתפים לבטא גם רגשות אלו. (Kepner James I., 1993) טוען כי יצירת סביבה שבה המטופל יכול להסתכן, "לשוב אל גופו" ולחוות את כאביו היא פרי עבודה של אהבה ואכפתיות מצד התרפיסט. כבכל תהליך קבוצתי ו/או טיפולי, בניית אמון בקבוצה (של המשתתפים זה בזה ושל המשתתפים במנחה) היה האתגר המרכזי ביצירת סביבה מאפשרת.

ככל שהעמיק התהליך הקבוצתי חלקו המשתתפים מעצמם יותר ויותר (כולל רגשות שליליים) והשתמשו פחות ופחות בביטויים מדחיקים. נראה כי לא היה צורך "להאיץ" במשתתפים להגיע לעומק טיפולי, אלא נכון היה לקבל כל משתתף (חולה או מלווה) בהתאם ליכולות ההעמקה האישית שלו ויכולת הביטוי שאליה היה מסוגל להגיע. הענקת מקום בטוח וחם למשתתפים הוא זה שאפשר לבסוף חשיפה והתמודדות עם רגשות שליליים.

התהליך הקבוצתי

כאמור, ככל שהתקדם התהליך הקבוצתי חלקו המשתתפים רגעים משמעותיים רבים יותר. רגעים אלא מוגדרים בפסיכולוגיית הגשטאלט כ"רגעי מגע", והם מאפשרים מודעות חזקה, גיוס אנרגיה ותובנות או שינויים התנהגותיים. לקראת המפגשים האחרונים, כאשר המשתתפים הכירו זה את זה טוב יותר, עלו יותר רגעי מגע רבים. להלן כמה דוגמאות לרגעים משמעותיים מתוך השיח הקבוצתי:

1. הפגישה נפתחה בתנועה עם מוזיקה (שירה ושילוב ידיים) כפרדה מאחת המשתתפות הוותיקות. שתי משתתפות חדשות שנכנסות לקבוצה הביאו קול חדש על חבריהם ובני משפחתן שכלל כעס. משתתפת אחת אמרה על חברתה הטובה: "היא אמרה לי שאינה יכולה לראות אותי סובלת, ולכן ניתקה אתי קשר". אחר כך סיפרה על אחותה: "היא פשוט בהמה, אישה טיפשה, היא לא רצתה להתלוות אליי לטיפולים כי גם לה היה לא נעים". גם המשתתפת החדשה האחרת הביעה כעס על מקורביה: "בפעם הראשונה הם רצו לראות אותי חלשה וצייתנית. הפעם אפילו לא סיפרתי להם שאני חולה".

קול חדש וכועס זה "שחרר" רגשות דומים במשתתפות הוותיקות. משתתפת ותיקה סיפרה: "אני חושבת שנעשיתי חולה בגלל אחותי. היא עשקה את ההורים והסיתה את האחים במשפחה זה בזה. בעת שהסכסוך במשפחה התפתח הייתי מתעוררת עם מועקה בחזה. אני בטוחה שמזה חליתי".

הדיון המשיך בשאלה כיצד והאם אפשר לסלוח. "ניסיתי כל דבר, אבל אני לא יודעת איך סולחים באמת מהלב", אמרה אחת המשתתפות. תוך כדי הדיון התבררה הבחנה בין סוגים שונים של סליחה, ובסוף הפגישה נעשית הבחנה בין מה שאדם עושה ובו הוא יכול לשלוט, ובין התנהגות של אדם אחר שעליה אין לו שליטה.

2. בפתיחת הפגישה כללה התנועה עבודה עם פלסטלינה. המשתתפות התבקשו לעצב את הגידולים שלהן בפלסטלינה ולנוע אִתם. לאחר מכן היה עליהן "להיפטר" מגידולי הפלסטלינה באופן מטפורי או באופן פיזי - כל אחת כרצונה. לבסוף התבקשו המשתתפות לנוע ללא הגידולים.

את השיחה פתחה אחת המשתתפות והביעה את רצונה להיפטר מהגידולים, אפילו במחיר השחתת הגוף. "בעלי הודיע שלא אכפת לו אם אשאר ללא שדיים ואני החלטתי לקעקע על החזה פרפרים לאחר הסרת השדיים. במקום שדיים יהיו לי פרפרים". הכרזה זו התקבלה בצחוק ובהשתאות. משתתפת שנייה סיפרה שלה קשה מאוד להתמודד עם השחתת החזה שלה בעקבות הניתוח. "אני נכנסת למקלחת ולא מעִזה להסתכל במראה. הגוף שלי מכוער, ואני עושה כל מאמץ לא להתבונן בו. הצלקת שנשארה היא פשוט איומה". משתתפת שלישית ניסתה לעודד את השתיים והציגה את האפשרות של שחזור שדיים מיד לאחר הניתוח. לאורך כל הדיון בלטו הפתיחות, הנחמה והערבות ההדדית בקרב המשתתפות.

3. הפגישה החלה בחימום עדין של איברים תוך כדי נשימה עמוקה. השיחה עסקה במבצע צוק איתן ובחרדות הכרוכות בו. משתתפת שלא דיברה לפני כן בפתיחות סיפרה לפתע על התפשטות הסרטן בגופה בפעם השנייה. הסרטן התפשט לכבד ובנה המדען אמר לה: "אימא, שתדעי, את תמותי מהסרטן". עם זאת כעס הבן על בקשתה מבית החולים לאיסור החייאה. המלווה של החולה תמך בה ואמר: "אנחנו צריכים להיות חזקים בשבילה, והבן שלנו אינו מבין". החולה המשיכה וסיפרה שבנה טען: "כל נשימה היא חשובה ואין להאיץ את הסוף". הקבוצה העלתה נושאים נוספים כגון חוסר הרצון לסבול, הזכות למות בכבוד והחרדה מהישנות המחלה, "הסרטן הוא חתונה קתולית - אי אפשר באמת להיפטר ממנו".

הפגישה הסתיימה בנשימות עמוקות ובהזכרת דברי הבן, שלפיה כל נשימה היא חשובה.

בתהליך הקבוצתי חשוב לדון גם בהתנגדויות להשתתפות בקבוצה. ההתנגדויות היו בחלקן ורבליות. היו מטופלים שטענו: "לא מתאים לי להשתתף בסגנון עבודה כזה (קבוצתי)". היו גם התנגדויות בלתי ורבליות, כגון חולים לא נכנסו לחדר ומשתתפים קמו ויצאו מהחדר במהלך השיחה. לפי גישת הגשטאלט התנגדות היא חלק טבעי מתהליך העבודה הקבוצתי המכשיר את הקרקע לפעולה ולמגע. יש לעודד ולנוע עם ההתנגדות במקום להתייצב נגדה (Zinker C. Joseph, 1998).

משתתפת אחת טענה: "לא מתאים לי לחלוק מידע עם אחרים, אני נוהגת להתמודד בעצמי עם בעיות". על כך ענו לה שטוב שהיא מתמודדת בעצמה עם בעיותיה וכי הדבר ניכר מהתמודדותה ארוכת הטווח עם המחלה (תנועה עם ההתנגדות ולא נגדה). כמו כן נאמר לה תודה על כך שבחרה לחלוק עם הקבוצה מידע זה (נטייתה להתמודד לבד) עם הקבוצה.

משתתפת אחרת נכנסה פעמיים לקבוצה ויצאה מהחדר בסיום החלק התנועתי (כאשר החלה השיחה). בסיום הדינמיקה הקבוצתית היה חשוב לגשת אליה באופן אישי ולשאול לשלומה. המשתתפת התנצלה על יציאתה ואמרה שהיא לא משתתפת בשיחה בגלל קשייה בשפה העברית (היא הייתה עולה חדשה). מכיוון שניכר היה שהשפה אינה הבעיה היחידה, צוין בפניה שסגנון העבודה הקבוצתי אינו מתאים לכל אחד וכי היא מוזמנת להשתתף רק בחלק התנועתי, או במהלך כל הפגישה, לפי בחירתה.

הפרשנות הניתנת להתנגדות היא סובייקטיבית. אחת המשתתפות הקבועות הגיבה בטשטוש ובשינה לכדורים המלווים את הטיפול, ובכל זאת בחרה להיכנס לחדר המפגש, גם אם במהלך הדינמיקה הקבוצתית נהגה להתנמנם. אפשר היה לפרש זאת כהתנגדות ואפשר היה לפרש זאת להפך. היא רצתה להשתתף בקבוצה, תוכן הפעילות שלה היה שינה ובה בחרה לשתף את שאר חברי הקבוצה.

כל החולים דוברי העברית במחלקה הוזמנו להשתתף בקבוצה בכל פעם שכונסה, אך מעולם לא הופעל עליהם לחץ להיכנס לחדר המפגש הקבוצתי. חשוב היה לאפשר גם למשתתפים הקבועים שלא להיכנס למפגש אם באותה עת לא חשו בטוב. מסיבות פיזיות ונפשיות, עבודה קבוצתית אכן אינה מתאימה לכל אחד. בסיטואציה הרגישה של מחלקת יום אונקולוגית חשוב במיוחד לכבד את רצונם של החולים.

סיכום התהליך הקבוצתי ותוצאותיו

בתהליכי המגע שהוצגו לעיל ובאירועים נוספים שהתקיימו בקבוצה בלט מאוד כוחו של התהליך הקבוצתי. פעמים רבות נכתב בספרות על הכוח התרפויטי של עבודה בקבוצה. קבוצה המתפקדת היטב יכולה להיות מדיום עשיר במיוחד לשינוי אינדיבידואלי. הקבוצה יכולה לספק פידבק אמתי וכן ותמיכה רגשית מידית. כאשר חברי הקבוצה חושפים מידע על ייסורים קשים בשבילם, ומידע זה מתקבל בהבנה ובתמיכה - המשתתף חש כמי שהוסר עול כבד מצווארו (Handlon H. Joseph and Fredericson Isabel, 1988). בעבודה קבוצתית אפשר לתמוך באינדיבידואלים הן ברמה האישית והן בעידוד הקבוצה לפתח יחסים תומכים וחמים (Kepner Elaine, 1983).

ומפי מספר מהמשתתפות:

משתתפת 1: "טוב שאת שומעת אנשים אחרים. אני לא לבד בקטע. יש עוד התנהגויות של אנשים שהן אותו הדבר. את מגלה התנהגויות שהן לא רק אצלך. כששמעתי איך אחותה של ליבי התנהגה, הבנתי שזה לא אסון. צרת רבים נחמת טיפשים. עשה לי קל יותר ונתן לי הבנה על החיים. הרוע נמצא מסביב כולם. מצד שני כאשר ראיתי את נטע מגיעה לתמוך בגיסתה, אמרתי איזו משפחה מדהימה זאת. את אומרת יש ויש, לא כולם אותו הדבר. צריך הרבה מזל בחברות, במשפחה, אפילו במוצר חשמלי שאת קונה. הקבוצה תרמה לי הבנה, פתחה לי חלון. אחרת את בתוך הבועה של עצמך וחושבת: רק לי קורים דברים".

משתתפת 2: "זה לא הקבוצה תרמה, זו את. גרמת לנו להיפתח ולדבר וזה חשוב מאוד. התמודדות היא עניין של החלטה, של לא לשבת סתם ולהיכנס לדיכאון ולתת לאחרים לטפל בך. אבל לפעמים צריך לקבל עזרה. אחרת את באה למחלקה וסתם יושבת. זה היה טוב, חבל שלא ימשיך".

משתתפת 3: "עצם זה שאנשים מדברים, ידע עובר מאחד לשני. זה נותן פרופורציות. אתה מרגיש שאתה לא לבד. זה מאפשר שיתוף וזה היה טוב. לא מספיק לקבל רק את התחושה הזאת של 'אני יכול', כי זה לא תמיד נכון. עצם זה שאת מאפשרת שיתוף, זה כבר טוב".

"אבל הכי חשוב זה ליידע, לשמוע איפה הקשיים. למשל, אני לקחתי את גלית והראיתי לה את החזה אחרי השחזור. גם לי היו חברות שעשו את זה בשבילי, וזה היה מאוד חשוב לי. הרגשתי שגלית פועלת מפחד, ורציתי להראות לה איך השד נראה כדי לעזור לה לקבל החלטה. יש כאלו שמסתובבות עם הצלקת וזה הקטע שלהן, אבל אם את לא רוצה להיות כל הזמן 'שורדת סרטן' ורוצה להמשיך עם החיים הרגילים שלך, השחזור חשוב".

לסיכום, תוך כדי התגבשות התהליך הקבוצתי, התפתחו תמיכה וערבות הדדית בקרב החולים ומלוויהם במחלקת יום האונקולוגית. המשתתפים (חולות ובני זוג) תמכו זה בזה בצורה פעילה ושיתפו מעולמם הפנימי. הם חלקו זה עם זה דמעות, צחוק וכל אשר על לבם. הם אף העלו נושאים שחששו לדון בהם עם מקרוביהם ואף עם משפחתם. כמנחה הרגשתי בת מזל להיות שותפה לתהליך שעברו.

*****תודה רבה לזיוה חנוכה, האחות הראשית, ולצוות מחלקת יום האונקולוגית על עידוד החולים להשתתף בקבוצה ועל אמונם בעבודה קבוצתית. בלא תמיכה פעילה זאת, הקבוצה לא הייתה מתגבשת.