ספר סרטן - פרק 13 הרצון לחיות

"אני, כמו חולי סרטן אחרים, עברתי תקופה של ייסורים והחלטתי כן, החיים עדיין יפים, עדיין יקרים, ושווה להילחם עבורם עד לנשמת אפי האחרונה. למדתי באמת להעריך את החיים, לנצור אותם, ליהנות מהם ולהעריך את המתיקות והמרירות של התוחלת הקצרה שלהם. כאשר אתה מקבל את ההחלטה רבת הערך שאתה רוצה לחיות, לפתע אתה מגלה שמעולם לא ידעת איך לחיות את החיים עד לאותו הרגע שבו התמודדת עם האפשרות שתאבד אותם."
וויליאם כהן William Cohen, M.D רופא ומטופל בן ארבעים ושתיים.
רופאים תמיד מופתעים מחדש על ידי הכוח הטמון ברצון לחיות. כמו לכל יצור בעולם של בעלי החיים, כך גם לבן האדם יש אינסטינקט חזק מאוד של הישרדות. הרצון לחיות הוא כוח שנמצא בכל אחד מאיתנו כדי שנוכל להילחם על קיומנו כאשר מחלה כמו הסרטן מאיימת על חיינו. כוח זה חזק יותר אצל אנשים מסוימים וחלש יותר אצל אחרים וזה נקבע על ידי האופי, האישיות ואיכות החיים של האדם ותלוי בשאלה אם יש תכלית לחייו.
לא אחת קורה שכאשר למטופלים שחולים בסרטן יש הפוגה לא צפויה במחלה או החלמה, הגורם הקריטי לכך היה הרצון לחיות. לא פעם ראינו תוצאות שונות אצל שני מטופלים באותו הגיל, עם אותה האבחנה ודרגת מחלה ואותו הטיפול. כל מקרה לגופו וכמובן, הביולוגיה של הסרטן קובעת לא אחת את מהלך האירועים ללא כל קשר להתנהגות של המטופל ולרוח הלחימה שלו. עם זאת, נראה שבמקרים רבים כוח הרצון של המטופל לחיות הוא גורם חשוב בהשגת הפוגה לא צפויה מהמחלה.
אנו תמיד מלאי התפעלות מהדרך האצילית שבה מתמודדים אנשים עם מחלה כרונית או נכות ומרוח הלחימה שלהם גם באיום של מוות. ראינו כיצד הם מסרבים להיכנע לנכות הגופנית או לאי הנוחות ומתעקשים לא לתת להן להשפיע על ההנאה שיש להם מהמשפחות ומהחברים וכיצד הם לא נותנים לנכות ולאי הנעימות למנוע מהם לצאת לעבודה או לעסוק בכל תחום שמעניין אותם. קיבלנו השראה מהעוצמה הפנימית הזאת ושאלנו מספר מטופלים איך הם הצליחו להתעלות על בעיותיהם, ולפי דעתם מהם הגורמים החיוניים לרצון לחיות. הסיפורים שלהם נגעו בהרבה אלמנטים: תקווה, אמונה, התמדה, אופטימיות, אומץ, מטרות, אהבה, משפחה וחברים תומכים, תכלית, פחד למות, מיומנויות התמודדות והתחושה שזה הגורל שלהם לסבול ולשרוד. לא משנה באיזה היבט המטופלים התמקדו, הרצון להמשיך לחיות היה הכרחי לדחף הפנימי שלהם.
נראה שהמרכיב החיוני ביותר ברצון של המטופל לחיות הוא שיהיה לו משהו מחייב לחיות עבורו. מטופלים אלה מציבים לעצמם מטרות ועושים הכול כדי למצות את המירב מהחיים. לאחר תקופה ראשונית של ייאוש תהומי הם מחליטים לחיות כל יום עבור עצמו.
מריה, שעברה כריתת שד בגיל עשרים ותשע, היא דוגמה לרוח זו. לאחר שמונה עשרה שנים של כימותרפיה, הקרנות, וטיפול בהורמונים היא מתה לאחרונה - לאחר שחיה עם המחלה במשך עשרים ושש שנה.
מריה מעולם לא סיפרה לחבריה שיש לה סרטן. היא החליטה שמאחר שיש לה את התמיכה של בעלה, היה לה קל יותר שלא לענות לשאלות על איך היא מרגישה או איך מתקדמים הטיפולים. כאשר חבריה הסיעו אותה לבית החולים לכימותרפיה היא ספרה להם שהיא הולכת לישיבה של מועצת המנהלים.
למריה היו חיים פעילים ויצרניים כרעיה, כאם וכמתווכת בתחום הנדל"ן. הרצון שלה לחיות היה החזק ביותר שראינו. "כל בוקר קמתי ממיטתי כאילו הכול כשורה", היא אמרה. "ידעתי שאצטרך להתעמת עם דברים מסוימים ושאני עלולה להרגיש לא טוב במהלך היום, אבל קמתי מהמיטה בכל זאת. היו הרבה דברים שבשבילם נלחמתי - היה לי ילד בן שלוש. היו לי חיים נהדרים ויחסי אהבה קסומים עם בעלי."
הסיפור של מריה מזכיר את תסמונת ראש השנה לפיה אדם מגייס את רצונו לחיות עד לאירוע מסוים, כגון יום הולדת או להגיע למטרה נכספת כמו הולדת הנכד או טקס סיום בית הספר. במקרה של מריה היא חיה כדי לגדל את ילדה ולחיות עם בעלה. לאחר שהילד גדל ובעלה מת היא נכנעה.
רבים מהמטופלים ספרו לנו שאי הוודאות של הסרטן עושה את החיים לבעלי משמעות גדולה יותר. תענוגות קטנים כמו ארוחה טובה, טיול עם הכלב, הריח של דשא שזה עתה כוסח מקבלים משמעות אחרת. חלק גדול מהצביעות מתבטל. כאשר המרירות והכעס מתחילים להתפוגג, נותר עוד מקום להנאה.
מספר מטופלים כתבו על מה שגורם להם כל כך לרצות לחיות. "אני אוהבת לחיות, אני אוהבת את הטבע", כתבה מישהי והוסיפה שהיא אוהבת "להיות בטבע, להרגיש את השמש על עורי ואת הרוח נושבת על גופי, לשמוע את הציפורים שרות או לשאוף את רסיסי המים של הים."
מטופל אחר כתב גם על המשמעות שהתגלתה לו: "אני לא חושב שאני תופס את הצבע או הצליל בצורה עמוקה יותר, אבל אני מתענג עליהם יותר. אני באמת מתמוגג משקיעה יפה, אבל אני לא חושב: 'אולי זו שקיעת השמש האחרונה שלי.' אני מנסה להיות כן עם התגובות הרגשיות שלי במקום להגזים בהן."
מטופלים אלה ואחרים הראו שלהצלחה ולניצחון יש פנים רבות. עבורם הניצחון פירושו לעשות את כל מה שהם יכולים כדי להשיג את איכות החיים הטובה ביותר בנסיבות הקיימות ללא כל קשר לקושי הכרוך בכך. כפי שתיאודור רוזוולט כתב: "קשה להיכשל, אך גרוע יותר מכך הוא לא לנסות להצליח." למרות עיוורונו, מילטון כתב שירה נפלאה. למרות חירשותו, בטהובן כתב מוזיקה נהדרת שאותה לא יכול היה לשמוע לעולם. הוא כתב: "כיצד אפשר להודות בחסרונו של חוש שאותו הייתי צריך יותר מכל אדם אחר?", "כמה מדכא זה שהאיש היושב לידי שמע את החליל ואני לא שמעתי מאומה, או כאשר מישהו שמע את הרועה שר ואני לא יכולתי לשמוע אפילו את זה. מקרים כאלה גרמו לי לייאוש ולא הייתי רחוק מלשים קץ לחיי. רק האומנות שלי, עצרה בעדי. הרגשתי שאינני מסוגל לעזוב את העולם הזה לפני שיצרתי את מה שהרגשתי שהיה עלי ליצור."
קשה ביותר לשמור על הרצון לחיות כאשר חולים במחלה המאיימת על החיים. אפשר להבין תחושה של דיכאון, רחמים עצמיים וייאוש. זה אנושי. כאשר מרגישים כך ההחלטה הראשונה יכולה להיות האם אתה רוצה לחיות. זה טבעי אם יש רגעים בהם זה לא משנה לך אם תחיה או אם תמות. אולם לפי ניסיוננו, ברגע האמת, אנשים בוחרים בחיים.
השאלה שעולה היא אם לחיות חיים פסיביים ולהיכנע לגורל או לחיות בצורה פעילה כמו מישהו שמוכן לעשות את המיטב במה שהגורל הקנה לו ולהתגבר על המזל הרע. בנקודה מסוימת בוודאי תתחיל לחפש דרכים כדי לקבל את השליטה על חייך ולחיות עד כמה שניתן, חיים נורמליים. גם כאשר המשבר הרפואי חלף והחלמת או שהגעת לפשרה ארוכת טווח עם בעיה כרונית, השיעור לא נשכח.
איום על חיינו מניע אותנו, באופן טבעי, לעשות הערכה אובייקטיבית על חיינו: איזה אנשים אנחנו, מה חשוב לנו, ואיך אנו רוצים לחיות את חיינו בעתיד. זה מחדש את ההערכה שלנו לחשיבות של החיים, לאהבה ולחברות ולכל הדברים מהם נהנים בחיים ומהם לומדים. אנו מתחילים לקחת סיכונים שלא העזנו לקחת בעבר.
מחלה פתאומית או נכות הם בבחינת תזכורת שחיינו על האדמה מוגבלים. לפתע פתאום כל החיים משתנים. כל מה שנלקח כמובן מאליו אפילו הדברים עליהם התלוננו שייכים לפתע לחיים אחרים ואנחנו היינו מוכנים לעשות הכול כדי לקבל אותם בחזרה. אולם אנו לרוב מצליחים להתגבר על משבר בשל הדרך בה התמודדנו עם מצבים טראומתיים בעבר. גם במצב בו אנו נמצאים בשפל הגדול ביותר יש להבה, כוח פנימי שגורם לנו לנסות בשנית ולקחת חלק פעיל - ולא סביל - בתפקיד החיים.

אתגר ארבעת פרשי הרצון לחיות
ארבעת פרשי האפוקליפסה - כיבוש, מלחמה, רעב ומוות - נשלחו להחריב את האדמה כהכנה להרס הסופי. ניתן ליישם את הדימוי הזה לאיומים על הרצון לחיות שהם תוצאה של מחלה קטלנית ומתישה. בדיוק כפי שאת הרצון לחיות ניתן לטפח על ידי גישה חיובית כך אפשר למוטט אותו על ידי פחד, כעס, אובדן ההערכה העצמית וניכור. רגשות אלה הם תגובות שכיחות לאבחנה של סרטן. אם לא מטפלים בהם, הם מובילים לרגשות של דיכאון, חוסר אונים, חוסר תוחלת, כניעה ואובדן הרצון לחיות. רגשות אלה עלולים להיות מסוכנים אם הם גורמים למטופל שהוא יוותר כבר בהתחלה במקום להילחם על חייו.
פחד
סרטן היא המחלה שממנה מפחדים ביותר. למעשה, המילה "סרטן" היא אחת מהמילים המפחידות ביותר בכל שפה. לאחר ששאלנו מטופלים שזה עתה אובחנו כחולים בסרטן ראינו שחלק גדול מהפחד חסר הפרופורציה שקשור למחלת הסרטן נובע מהצפייה לתקופות ממושכות של סבל ותשישות. מטופלים מאמינים שניתן לעשות רק מעט כדי להשתלט על הממאירות או להקל חלק מהסימנים. זה רחוק מאוד מהאמת. יש מטופלים שמגיבים לאבחנה של סרטן כמו שאנשים בתקופות קדומות הגיבו לקללה של מכשף - כפסק דין מוות נורא ובלתי נמנע. "מוות כתוצאה מפחד" היא תופעה ידועה כתוצאה ממנהג עתיק יומין שקים בפפואה, בגיניאה החדשה, בקרב האבוריג'ינים האוסטרלים ובתרבויות אחרות בדרום האוקיינוס השקט ונקרא "למי מופנית העצם". קבוצה של ילידים יושבת במעגל ומסובבת עצם על הרצפה. האדם שאליו מופנית העצם כאשר היא נעצרת מקולל על ידי השבט. המוות צפוי תוך שבועות מספר. מובן שקללה כזאת תתממש רק אם האדם שקיללו אותו מאמין בכוחה.
ברפואה המודרנית עלולה להתרחש תופעה דומה כאשר מטופל מאמין שהאבחנה של הסרטן כמוה כגזר דין מוות. לדוגמה, רופא מספר למטופל שהניתוח שעבר או טיפול אחר שקיבל לא הצליח ואין יותר מה לעשות. מטופלים כאלה עלולים להשלים עם הרעיון שהם הולכים למות ובכך לדכא את הרצון שלהם לחיות. מטופלים אלה עלולים למות במהירות זמן רב לפני שהמחלה התקדמה לשלב קריטי.
לא אחת קורה שהרופא אומר למטופלת, "אני מצטער גב' לוי, אבל יש לך סרטן בשלבים מתקדמים ואין לכך מרפא." למרות שהרופא ירגיש אהדה ואמפתיה ועשוי אפילו לבכות עם המטופלת, כל מה שגב' לוי שומעת זה, "אי אפשר לרפא אותי. אני הולכת למות." אילו היה הרופא מוסיף, "אבל אנו יכולים לטפל בסרטן שלך ולעזור לך להמשיך לחיות - ואנחנו יכולים לעזור לך להקל את הכאבים. בקרוב נערוך תוכנית טיפולים בשבילך".
מחלת הסרטן היא המחלה הכרונית הניתנת ביותר לריפוי. חשוב לדעת שמעל 50 אחוזים של האנשים שמאובחנים כחולי סרטן יכולים להחלים. שעור ההחלמה עולה ל-75 אחוזים כאשר קיימת רפואה מונעת ואבחונית. מדובר בממוגרפיות, בדיקה ידנית אחת לשנה אצל הרופא, קולונוסקופיה ובדיקה ידנית רקטאלית, בדיקות דם ומעקב רפואי שוטף. בנוסף יש לאמץ אורח חיים בריא - פעילות גופנית קבועה, להפסיק לעשן, להפחית מכמויות האלכוהול ולאכול פחות בשר אדום ויותר דגנים, ירקות ופירות.
זה בלתי אפשרי לנבא את תוחלת החיים של מטופל יחיד לפני תחילת הטיפולים. כל עוד אין תגובה לטיפול לא ניתן לתת תחזית כזאת. יתר על כן, אם טיפול מסוים לא הצליח יכול להיות שטיפול אחר כן יצליח. קיימת תקווה שהמטופל יחיה חודשים ושנים מעבר לתחזית הממוצעת של תוחלת החיים הצפויה בקרב אנשים שחולים באותה המחלה.
כאשר הרופא עושה מאמץ ומסביר מהו סוג הסרטן, מה הבעיות הצפויות, אילו בדיקות על המטופל לעבור, רוב המטופלים מופתעים מכך שהידיעות שלהם על הסרטן היו כל כך פסימיות. הם נוכחים לדעת שאת רוב החרדות שלהם ניתן להפיג על ידי הבנת הבעיות, הכרת הטיפולים ואמצעי תמיכה אחרים ועל ידי קבלת הערכה על אי הנוחות שהם עלולים לחוש. כאשר זה קורה הם מסוגלים לאמץ לעצמם גישה חיובית ולהשלים עם הפשרות שבאות עם המחלה והטיפולים.
אחת מהמטופלות שלנו במהלך שש השנים האחרונות נקטה אמצעי זהירות קפדניים כדי שחבריה הקרובים לא יגלו שהיא חולה בסרטן. היא עשתה זאת כדי להגן על עצמה מתגובות שליליות. אדם יכול לשלוט בחרדות של עצמו, אבל אם הוא צריך לשלוט על החרדות של חברים בעלי כוונות טובות זה עלול לדלדל את האנרגיה הרגשית שלו ולגרום לו לשקוע בדיכאון. אולם במקום להסתיר את המחלה המטופל עשוי להרגיש טוב יותר אם הוא יספר על כך לחבריו הקרובים ולמשפחתו תוך התייעצות עם הרופא כך שהחברים והמשפחה יהיו חלק מקבוצת התמיכה שלו.

כל מטופל עלול להיתקל בפחד, בפסימיזם או בגישות הרסניות אחרות אצל רופאים, אחיות, משפחה, חברים או מכרים.
המטופלים עלולים להיות מופתעים על ידי הפחדים, העצבות והייאוש שהם חשים. זה נורמלי. אף על פי כן, למטופל שמוכן להילחם ולקבל הדרכה ותמיכה במלחמתו לחיים יהיה ביטחון בסיסי ושלווה שבעזרתם יוכל להתמודד עם הבורים ועם אלה               שמפחדים. על אף שפחדים ופנטזיות לא נעלמים, ניתן למקם אותם בפרספקטיבה בת שליטה. היחיד הוא חופשי לעשות יותר מאשר לצאת למלחמה בגפו נגד יצירי הדמיון שלו.
אלן, החיים עם הסרטן, 1983

כעס
התגובה לאבחנה של מחלת הסרטן תלויה בהסתגלותו של המטופל למשברים בעבר. יש אנשים שקשה להם להתמודד עם מצוקות. בכל פעם שהם נתקלים בבעיה הם שואלים: "למה זה קורה לי?" כאשר אנשים כאלה מקבלים סרטן הם עלולים לבזבז את כל האנרגיה הרגשית שלהם על השאלה הזאת. אדם שיש לו גישה חיובית לחיים רואה בסרטן בעיה שניתן לתקוף אותה בדיוק כמו כל בעיה אחרת.

כאשר אנשים שואלים אותי: "איך אלוהים נתן שזה יקרה לי? איזה מין צדק אלוהי זה?" אני עונה להם שאלוהים לא עושה משהו כדי לפגוע בהם. מחלה או מוות שלא בעתו הם ביטוי לתפקוד גרוע של הטבע בדיוק כמו רעידת אדמה או הוריקן.
הרב יוסף אשר, לחיות עם הסרטן, 1983

כעס הוא תגובה נורמלית ודרך של התאבלות בתקופה הראשונה של ההלם שבא בעקבות האבחנה של מחלת הסרטן. למעשה, אם אין ביטוי חיצוני לכעס הוא עלול להפוך לדיכאון. אם אין מענה לכעס זה עלול לגרום לכך שהאנרגיות שניתן היה לנצל לצורך התמודדות עם המחלה ולחיות חיים פוריים עד כמה שניתן, מופנית למקום אחר.
כדי לתת מענה לכעס צריך קודם כל להכיר בעובדה שכועסים. לעתים קרובות הכעס והמרירות אינם במקומם. אנשים עושים מכל דבר קטן עניין גדול, כגון להתלונן על איחור של מישהו או על כך שארוחת הערב איננה משביעה רצון, או למצוא דופי בחבר או במכר. כעס זה שאינו במקומו עלול להביס את המטופל. הוא יכול לגרום לכך שחברים יתנכרו לו בשעה שהוא זקוק להם ביותר.
על ידי כך שמכירים בעובדה של הכעס, ניתן להתמודד איתו. אם נותנים ביטוי חיצוני לכעס על ידי כך שמדברים עליו, על ידי צעקות, אגרופים לכרית או על ידי זריקה של דברים ניתן להשתחרר מהכעס. לבסוף, ניתן למקד את האנרגיה של הכעס וליישם אותה בכיוון חיובי שהוא המאבק במחלה.

מריה התייחסה לסוגיה זו: "הסרטן הוא הרסני. בהתחלה אינך יכול אפילו לחשוב על כך. קיבלת מכה חזקה ואינך יכול לנשום. אינך מתחיל לחשוב על עצמך, על משפחתך ועל הסיבות לחיות. אני ראיתי אנשים בכל מיני מצבים שבהם הם הורסים את עצמם עם גישה זו ואף על פי שאני לא מאמינה שגישה מסוימת יכולה לרפא אותך אני כן מאמינה שהיא יכולה לעזור לך. על כן אני דוחה את המחשבות השליליות שלי. זה נשמע מטורף אבל בגלל זה אני בריאה. חשיבה שלילית גורמת להתמוטטות רמת האנרגיה שלי. אף שבאופן בסיסי הדחף והרצון שלי והקצב שלי הם כפי שהיו קודם, אני השתניתי. אני יותר לא מתלהטת מדברים לא חשובים. העדיפות שלי היא להישאר בחיים ולאהוב את משפחתי. תמיד אהבתי את החיים והכאב הגדול ביותר שלי הוא שעדיין לא חייתי מספיק כאשר זה קרה. לכן אמרתי 'קפוץ לי, עולם! אני לא עוזבת'".
אש פנימית 1998

אובדן ההערכה העצמית
עצם הרעיון שיש לך סרטן עלול לאיים על ההערכה העצמית שלך. למילה "סרטן" עדיין צמודות אמונות תפלות. יש כאלה שמאמינים שמדובר בעונש או בקלון מכוח עליון. אלו הן רק אמונות תפלות. להיות חולה בסרטן אינו אומר שאתה רע או חסר ערך, או שאתה אשם במשהו איום. כל אחד יכול לחלות במחלה, למעשה, אחד מכל שני גברים ואחת מתוך שלוש נשים בארה"ב יחלו במחלת הסרטן.
הסרטן עלול לקחת ממך את הדברים שהעניקו לך את ההערכה העצמית שלך, כגון דימוי הגוף שלך, עצמאות, והיכולת לעבוד ולפרנס את המשפחה. שינויים בדימוי הגוף כתוצאה מניתוח, הקרנות או כימותרפיה עלולים להשפיע בצורה מכרעת על ההערכה העצמית שלך בייחוד אם השינויים נראים לעין. יש אפשרות לאובדן איברים, שינויים בקול, צלקות או שינויים אחרים בעור, אובדן השיער או ירידה במשקל. מטופלים שעוברים ניתוח של יצירת פתח ליציאות (Ostomy) עשויים להרגיש השפלה כי עליהם לשאת שקית אליה נאספות ההפרשות. ניתוחים באיברי הרבייה והמין עלולים לגרום לאובדן ההערכה העצמית אם המטופל חושב שהוא "כבר לא גבר" או היא "כבר לו אישה".
התקשורת עם מטופלי סרטן אחרים שעברו את אותם הטיפולים עשויה להזכיר למטופל שכמו שהוא מתייחס אליהם כך יכולים להתייחס אליו. מתנדבים מעמותות שונות לתמיכה בחולי סרטן (פרק 21 בנושא "קבוצות תמיכה") יכולים לעזור למטופל להסתגל מבחינה רגשית לשינוי. בתמורה, יוכל המטופל לעזור לאחרים בעתיד.
אובדן העצמאות והשליטה היא בעיה מרכזית שמשפיעה על ההערכה העצמית. עד שמחלה גורעת מאתנו את תחומי האחריות הנורמליים איננו יכולים להבין עד כמה תחושת החשיבות העצמית שלנו קשורה להישגים ולפרודוקטיביות, וליכולת שלנו לטפל בעצמנו ובאחרים. המחלה והטיפולים גורמים למטופל להיות תלוי במערכת הרפואית כאורח חיים. בבית החולים המטופל נשלט על יד המערכת הרפואית. הוא עובר בדיקות וטיפולים. אחרים מחליטים בשבילו מתי הוא יאכל, מתי הוא יתרחץ, מתי הוא יטייל או יישן. יש מטופלים שעלולים להרגיש בושה בגלל שעליהם להשתמש בסיר לעשיית צרכים או מפני שעליהם לחשוף את גופם בפני הרופאים, האחיות ושאר אנשי הצוות הרפואי. מאוחר יותר יתכן שהמטופל לא יוכל לחזור לעבודה או לבצע פעולות בבית שהיו בתחום אחריותו. יתכן שהמטופל יצטרך לסמוך על משפחתו, חבריו או סוכנויות שונות שמציעות שירותי טיפול ועזרה בבית למקרים כאלה או שיהיו לו בעיות כספיות. המטופל עלול לחוש רגשות אשמה על כך שהוא נפל למעמסה על משפחתו ולהרגיש שאינו מביא תועלת לאחרים.
תחושות העצמאות וההערכה העצמית עשויות לגדול אם המטופל ייקח על עצמו תפקידים בתחומים שבהם הוא מסוגל לתפקד. כדי להאיץ את תהליך ההחלמה על המטופל לשמור על כללי תזונה נכונים ולעסוק בפעילות גופנית בצורה סדירה על מנת להגדיל את כוחו ואת כושר הניידות שלו ולבצע את הפעולות הכרוכות בטיפול בעצמו עד כמה שהוא יכול. כדי להגדיל ולהעצים את תחושת ההישגיות כדאי לעשות יומן התקדמות.
מומלץ שהמטופל ישתתף בקבוצות תמיכה או קבוצות מיוחדות של חולי סרטן שמקבלות ייעוץ. אפשר גם לעסוק בפעילויות אחרות כגון מדיטציה, היפנוזה, יוגה, טאי צ'י או ביופידבק. אם אין קבוצות תמיכה במקום הקרוב למקום המגורים כדאי להיעזר בעובדת סוציאלית, פסיכולוג, או רב או למצוא מטופלי סרטן אחרים ולהתחיל קבוצה חדשה. דברים נוספים שיכולים לבטא את הרצון לטפח ולהעלות את תחושת ההערכה העצמית כוללים טיפול בחית מחמד, טיפול בצמחים, ובמקום לתת לבני המשפחה עזרה פיזית לתת להם תשומת לב מיוחדת.
אם לא ניתן לעבוד ולעסוק בתחומי התעניינות קודמים, יש למצוא דרכים חדשות כדי להיות פרודוקטיבי כגון כתיבה, אומנות, מוזיקה, תפירה, סריגה, סריגה במסרגה אחת או מלאכת יד. המטופל עשוי לגלות כישרונות שלא ידע שיש לו קודם לכן כי לא היה לו זמן לפתח אותם.
ניכור
תחושת הניכור, התחושה של הניתוק מהחיים גורמת לדעיכה של הרצון לחיות. הבדידות גורמת למטופלים מסוימים לאבד את הרצון לחיות. הם עלולים "להיכנע" ולמות במהירות כי הם מאבדים את הקשר עם אנשים אחרים. חולי סרטן עלולים להרגיש שהם מבודדים בגלל נסיבות, כגון: אשפוז, פיטורין או האילוץ להישאר בבית. בשל יחס של אנשים אחרים כלפיו המטופל עלול להרגיש שהוא מבודד מבחינה חברתית ואף עלולה להיות לו הרגשת ניכור פנימית בשל ההתייחסות שלו כלפי עצמו.
האשפוז מרחיק את המטופל מהציר המרכזי של חייו - ממשפחתו, מחבריו ומכל ההרגלים היום-יומיים ומהקשרים שגורמים לו להיות חלק מהחברה. אף שבתי חולים מלאים באנשים, הם למעשה זרים עסוקים והמטופל עלול להרגיש שהוא בודד. כאשר המטופל שב לביתו, אם אינו יכול לחזור לעבודה ועליו להישאר בבית, תחושת הבדידות אף גדולה יותר מאשר בבית החולים, שם המטופל היה לפחות חלק מקהילה. עתה, עליו להיות לבד, המשפחה עוזבת את הבית למשך היום או שאיש אינו מבקר אותו.
אף שהחברה בת ימינו דוגלת בשיקום והחלמה מהמחלה, המציאות מראה שאנו נוטים להרחיק את החולים במחלות כרוניות ממעגל העבודה. יש מעסיקים שמתנגדים לשובם של חולי סרטן כי הם חוששים שהמטופל או המטופלת לא יוכלו למלא את תפקידם או שתהיה החמרה במחלה. כאשר המטופל חוזר למקום עבודתו יהיו מקרים שעמיתיו יתרחקו ממנו מחשש הדבקה או מפני שהם אינם יודעים כיצד להתייחס אליו.
בני משפחה וחברים גורמים לעתים מבלי לדעת זאת לבידודו של חולה סרטן. בתחילה הם משתתפים בצערו ומקדישים לו תשומת לב, אך במשך הזמן הם נעלמים כי יש להם בעיות משלהם והחיים שלהם. קשה להם לפעמים לנהל שיחה נורמלית עם מישהו שהוא חולה או נוטה למות, ויתכן שהם אינם יודעים כיצד להתייחס למטופל. כאשר כל זה קורה המטופל עלול לפתח תחושת נטישה.
גם כאשר המטופל אינו מבודד מבחינה חברתית הוא עלול בכל זאת לפתח תחושות של בדידות וניכור. אי הוודאות הכרוכה במחלת הסרטן והעובדה שהמחלה עלולה להסתיים במוות, גורמת למטופל להיות מודע עד כמה אנו למעשה לבד כאשר אנו מתמודדים עם המוות הקרב. גם מטופלים שמוקפים בבני משפחה וחברים עלולים להרגיש בדידות.
בתהליך ההתמודדות עם המחלה מטופלים רבים מפנים את האנרגיה ואת תשומת הלב שלהם פנימה, אל עצמם. הם מאבדים את הקשר עם העולם הסובב אותם ויוצרים בידוד ובדידות מבלי לדעת שהם הגורמים לכך. מטופלים אחרים מנתקים את הקשר עם העולם הסובב אותם כי הם עסוקים ברחמים עצמיים והתאבלות. מטופלים שמתייחסים לסרטן כאל מוות אוטומטי, עלולים לנתק את הקשרים שלהם בצורה בלתי מודעת עם החיים ולחיות כאילו הם כבר שייכים לעולם המתים.
כאשר הבידוד נכפה על המטופל על ידי הסביבה החיצונית והקשרים הישנים עם העולם הסובב אותו מתנתקים, שומה עליו ללמוד ליצור גשרים חדשים. אובדן העצמאות עלול לגרום לכך שהמטופל "יחכה עד שהדברים יקרו". יתכן שהוא ירגיש שהוא מפוחד או פסימי כאשר הוא ירצה לנקוט בצעדים כדי להתחיל חיים חדשים, אבל לכולנו ישנה היכולת לשנות כיוון, לעשות שינויים ולשנות את האסטרטגיות שלנו.
כצעד ראשון, כדאי להשתתף בקבוצות תמיכה בהן משתתפים מטופלי סרטן אחרים ובני משפחותיהם (ראו פרק 21 בנושא, "קבוצות תמיכה"). הדבר יעזור בתהליך ההחלמה ויאפשר למטופל ליצור קשרים עם אנשים שנמצאים באותו המצב כמוהו.
אסור שתחושת הגאווה תמנע מהמטופל לבקש עזרה או להודות שהוא זקוק לחברתם של אנשים אחרים. אין צורך להתבייש במתן ביטוי לרגשות. לחלק את התחושות עם אחרים יוכל להעמיק את הקשר עמם ולחזק אותם. הקשרים הטובים ביותר נעשים בשעת משבר.
האחות, העובדת הסוציאלית, הרב, היועץ, הרופא וקבוצת התמיכה עומדים לרשות המטופל כדי לשמוע ולעזור. מתן ביטוי לרגשות ושיחה עם אחרים על מה שהמטופל מרגיש יאפשר לו לבחון את הדברים ממרחק, מפרספקטיבה אחרת ולגרום לכך שתחושת הניכור שנובעת מהעובדה שהוא חי בעולם רגשי נפרד, תיעלם. המטופל לא יינטש.

קבלת השליטה בחזרה
המטופל עלול להרגיש חסר אונים ופגיע כאשר עליו להתמודד עם המחלה ועם השפעות הטיפולים השונים. בגלל הרגשת חוסר השליטה התגובה של המטופלים היא "למה בכלל לטרוח?" אף שהם רוצים לחיות ויש להם רצון עז להילחם על חייהם, הם מרגישים שאין טעם לנסות. כדי לפצות על רגשות אלה יש למצוא דרכים בהן המטופל יחזיר לעצמו את השליטה על חייו. אנו מנסים לעזור למטופלים על ידי כך שאנו גורמים להם להשתתף באופן פעיל במאבק נגד המחלה. בדרך זו הם לא תופסים את עצמם כקורבנות חסרי ישע, אלא הופכים לשותפים פעילים לצוות הרפואי במאבק לשיפור מצבם, נסיגה במחלה או החלמה מלאה. נוכחנו לדעת שזו הדרך הטובה ביותר כדי לחזק את הרצון של המטופל לחיות.
מטופלים רבים מפתחים תוכניות משלהם כדי להחזיר לעצמם את השליטה על חייהם. אחת מהמטופלות, ג'ואנה, שאובחנה כחולת סרטן שד לפני עשר שנים וכחולת סרטן השחלות לפני חמש שנים, יצרה לעצמה משטר כדי להתמודד עם העייפות ועם הדיכאון. היא קראה לזה "למלא את הבטריות". התוכנית שלה כללה מיצים (שתייה של תערובת מיצים של תפוחי עץ, כרוב, גזר ופטרוזיליה יום, יום), ודיאטה שכללה ירקות אורגניים ובשר שאין בו הורמונים.
היא מספרת לנו: "אני מנסה גם לעסוק בפעילות גופנית באופן סדיר. יש לכך השפעה טובה. זה גורם לי להרפיה גופנית, אבל גם להרפיה רוחנית, בייחוד כאשר אני חוזרת הביתה מהמשרד אחרי יום מלא לחצים. אני אוהבת את הים וכאשר אני בדיכאון, אני מטיילת לאורך החוף ויושבת עד שאני מרגישה טוב יותר. כאשר נבצר ממני לצאת החוצה, אני מאזינה לאחת מקלטות הטבע שלי שיש בהן קולות של גשם יורד, של גלים ושל סערות תוך כדי שכיבה על הרצפה בעיניים עצומות. גם למוזיקה קלאסית יש השפעה מרגיעה עלי. כאשר אני מדוכאת באופן רציני אני נוהגת לקרוא אחד מהספרים הרוחניים האהובים עלי. כאשר אני מיואשת אני מנסה להיזכר באחד מסיפורי ההישרדות שקראתי. אני לא מנסה לומר שזה יכול להציל אתכם אבל זה בהחלט יכול לעזור לכם לעבור את התהליך הנפשי."
כל אחד חייב למצוא את הדרכים שלו כדי לקבל בחזרה את השליטה על חייו ועל ידי כך לחזק את הרצון לחיות. יחד עם זאת יש כמה דברים הכרחיים שנציין להלן. למרות שהמטרה של הרשימה הזאת היא לנסות ולשנות את המהלך של המחלה לכיוון החלמה על ידי החזרת השליטה על החיים של המטופל, התברר לנו שאנשים שהשתמשו באחת עשרה ההצעות הרשומות מטה, שפרו את איכות החיים שלהם. זוהי סיבה מספקת כדי להקצות להם תשומת לב.
1. לבחור רופא שנותנים בו אמון
כדאי למצוא רופא שמשדר תקווה, אופטימיות וביטחון עצמי - מישהו שאפשר לדבר איתו. הבחירה של הרופא היא בידי המטופל. המטופל והרופא שלו צריכים לחתור לאותה המטרה: ההחלמה של המטופל ללא כל קשר לאבחנה. כפי שאחד מהמטופלים שלנו אמר:
" הרופא הוא האיש החשוב ביותר בחיי המטופל שחולה במחלה קשה ויש לו ההשפעה הגדולה ביותר על הדרך שבה המטופל חי. איש אינו יכול לקחת את מקומו של הרופא, יהא זה הורה, ילד, בעל, אהוב או החבר הטוב ביותר.
כמי שכבר שנתיים חולה בסרטן, אני יודע היטב מה המשמעות של הרופא המשחרר את החולה לחיות חיים פעילים בזמן שנותר לו לחיות."
על הרופא להכיר בעובדה שעל ידי האומץ שלו והכבוד שהוא נותן למטופל הוא יכול לשחרר אותו מפחדיו. אם הוא מפגין בטחון בכך שהוא יכול לשלוט במחלה ובכאב הוא גורם להסרת נטל כבד מכתפיו של המטופל. זוהי הגישה שנקטו בה הרופאים שלי.
מעולם לא דובר על כך אבל הם שידרו זאת בפעולות ובהתנהגות שלהם. זו הייתה תחושה נפלאה. במקום לראות כל נסיגה או אובדן של זמן ככישלון, אנו הופכים את היוצרות. כל יום, שבוע, וחודש שעוברים - בייחוד אם אני חופשי ליהנות מהחיים באותו הזמן - הוא ניצחון.
רופא יכול להוסיף לאיכות החיים של המטופל ולעזור לו לחיות את חייו בצורה מלאה יותר ואין מתנה גדולה מזו.
2. להיות שותף של הרופא
המטופל צריך להיות שותף פעיל עם הרופא שלו. חשוב שהוא יידע את כל מה שניתן על אופי הבעיה ועל הטיפולים האפשריים. חשוב שהמטופל לא יראה את עצמו כקורבן. השותפות של המטופל עם הרופא שלו צריכה להתבסס על כנות ועל ערוצי תקשורת פתוחים על הטיפולים ועל השיקום.
כדאי לפתח עם הרופא תוכנית תזונה בריאה, פעילות גופנית מתאימה למצבו, והתנהגות נפשית מתאימה. צעד חשוב הוא להיות בעל מידע רחב ככל הניתן על הבעיה הרפואית. אפשר לנצל ספריות רפואיות ומרכזי מידע של בתי החולים. חשוב שהמטופל ילמד את כל מה שניתן על מצבו. אם יש למטופל שאלות על המחלה או על הטיפולים עליו לשאול את הרופא שלו או לבקש חוות דעת רפואית נוספת.
3. לתכנן לקראת העתיד ולקבוע יעדים
אנשים אינם נוהגים לתכנן לקראת העתיד אם הם מאמינים שאין להם עתיד. יש לערוך רשימה של יעדים לטווח קצר ולטווח ארוך. תכנון תוכניות היא פעילות נעימה וחיובית. למה, אם כן, שהמטופל לא ייהנה וייתן לעצמו תקווה לעתיד? כפי שאחד מהמטופלים שלנו אמר לנו: "אני יותר מדי עסוק מכדי למות."
4. יש לחפש תמיכה פסיכולוגית
הרגשות העזים של פחד, ייאוש, כעס ואשמה שנובעים ממחלה קשה נעלמים עם ההחלמה. כשהמחלה היא כרונית ואולי קריטית החרדות עלולות להצטבר. המטופל כל כך חרד ודואג עד שהוא לא מסוגל לראות שהוא עשוי להחלים. מצד שני, לעתים המטופל כל כך שופע ביטחון ותקווה עד שהוא מאבד את אחיזתו במציאות ואינו פועל לפי ההמלצות הרפואיות. על המטופל למצוא איזון בין פסימיות מוגזמת ובין אופטימיות יתרה.
את מערכות התמיכה יש לבחור בזהירות רבה. קבוצות תמיכה שבראשם עומדים מנחים מנוסים יוצרות אוירה בטוחה שבה ניתן לבטא את הרגשות וללמוד מניסיונם של האחרים בקבוצה. לא זו בלבד שהקבוצות מעצימות את תחושת השליטה של המשתתפים על חייהם ועל היכולת שלהם להתמודד עם המחלה אלא יש להן השפעה חיובית מבחינה ביולוגית.
הדרך הטובה ביותר לדעת אם קבוצת תמיכה מסוימת מתאימה למטופל היא להשתתף במפגש. אם המטופל מרגיש שהקבוצה אינה עוזרת לו, שלא יחזור אליה. ייתכן שהמטופל יצטרך להשתתף במספר קבוצות עד אשר ימצא את הקבוצה המתאימה לו. הרבה אנשים זקוקים לקשר של אחד על אחד כדי לקבל תמיכה.
5. הרפיה והורדת הלחץ
המונח "תגובת ההרפיה" מתאר מצב גופני שניתן להגיע אליו על ידי אקופונקטורה בלחיצות, מדיטציה ודמיון מודרך, יוגה, ביופידבק, טאי צ'י ושיטות אחרות. תגובת ההרפיה היא חשובה שכן כאשר מגיעים למצב זה יש אפשרות שהמערכת החיסונית תתחזק באופן זמני. לדבר זה יכולה להיות השפעה ברוכה על מהלך המחלה.
המטופל צריך לבחור שיטה שמתאימה לו ולהשתמש בה באופן סדיר. רופא בשם הרברט בנסון, (Herbert Benson) המחבר של הספר תגובת ההרפיה (The Relaxation Response), היה חלוץ המחקרים בנושא ההשפעה של מדיטציה טראנצנדנטלית על הבריאות. ד"ר בנסון מצא שאצל אנשים שעושים מדיטציה ומשתמשים בתפילה פשוטה, מילה או משפט, ניתן לאבחן שינויים פיזיולוגיים דרמטיים כולל ירידה בצריכת החמצן, בקצב הנשימות, בקצב הלב ובלחץ הדם. יש גם ירידה בתסמינים של מגוון של מחלות.
6. לשלוט בתחושות שליליות
כעס, דיכאון ואובדן ההערכה העצמית הם תגובות נורמליות לאבחנה של סרטן בדיוק כמו תחושות של בידוד ובדידות. על המטופל לגייס את כל האמצעים העומדים לרשותו כדי להילחם בהם. אחרת, הם יכולים לגרום לאובדן התקווה ולכך שהמטופל ירצה למות.
חשוב מאוד שהמטופל לא יאמין תמיד לנתונים הסטטיסטיים הנוגעים למחלתו. הם מבטאים רק את האחוזים הממוצעים שנובעים ממחקרים על אוכלוסיות גדולות ועל מחלות וטיפולים שדומים לאלה שלו. נתון סטטיסטי יכול לתת רק את הרעיון הכללי על הסיכויים של המטופל להחלמה או לקבל את המחלה שנית. גם אם הסיכויים להחלמה הם קטנים, חשוב לזכור שהם נעים בין 100 אחוז (הצלחה) ובין 0 אחוזים (כישלון).
7. ליהנות מהחיים
לא זו בלבד שרגשות חיוביים מחזקים את הרצון לחיות, הם מגרים את הייצור של כימיקלים טבעיים במוח שיש להם השפעה שדומה למורפיום ונקראים אנדורפינים. האנדורפנים יכולים לגרום לירידה בדיכאון. פעילויות כמו הליכה יומיומית, הנאה מהטבע, יצירת אמנות, קריאה וכתיבה של שירה או ספורים, צפייה בסרטים מצחיקים, עיסוי ועזרה לאחרים יכולים ליצר אנדורפינים.
גינון הוא גם פעילות מבורכת. מטופלת אחת ספרה לנו, "מעולם לא עסקתי בגינון לפני כן, אבל היות והיה עלי להישאר זמן רב בבית, בעלי יצר גינה ליד הבית וכך התחלתי לעסוק בגינון. אין דבר שיוכל לשמח אותי יותר מאשר לצאת לגינה בחצר האחורית לאחר שקיעת השמש ולשתול את הבצלים שלי, לטפל בפרחים או רק לשבת ולקרוא.
אם המטופל אוהב חיות כדאי לשקול לקחת כלב או חתול. הוכח מבחינה מדעית שחיות מחמד מביאות הרבה יותר תועלת מאשר לספק חברה לבעליהם. הם פועלים כסם הרגעה טבעי, מורידים את לחץ הדם של בעליהם ותורמים להרגשתם הטובה.
אנו מעודדים את המטופלים שלנו לצאת לטיולים. רובם חוזרים מלאי חיים כי ניתנה להם הזדמנות לנוח, לחשוב, לעשות הערכה מחדש ולצאת מהשגרה.
8. להימנע מבידוד חברתי
במהלך ההחלמה מהמחלה זה טבעי שהמטופל רוצה זמן מה לעצמו. אולם, אם מגזימים בכך זה עלול להוביל לדיכאון. אין דבר שהרסני יותר לרצון לחיות מאשר התחושה של הניתוק מהחיים. תחושה של ניכור, בידוד ובדידות היא לעתים קרובות תוצאה של נסיבות כמו אשפוז, אובדן מקום העבודה או הצורך להישאר בבית. אולם תחושות אלה יכולות גם להיות תוצאה של ההתייחסות של אנשים אחרים למטופל ולמחלתו.
על המטופל לומר לבני משפחתו ולחבריו מה הוא רוצה ומה הציפיות שלו מהם. עליו להיות פתוח ולומר בכנות מתי הוא זקוק לעזרתם ועל מה הוא רוצה או אינו רוצה לדבר. כאשר המטופל אינו מרגיש טוב או שמצב רוחו שפוף, יהיו רבים שינסו לשפר את מצב רוחו על ידי המשפט: "אל תדאג, הכול יהיה בסדר." זהו משפט שכיח ומקובל בחברה אבל מה שהוא משדר לחולה זה: "אל תספר לי שאתה לא מרגיש טוב, ספר לי שאתה בסדר." כאשר המטופל אינו מרגיש טוב זה לא בדיוק המשפט שהוא רוצה לשמוע. מה שהוא כן רוצה לשמוע זה: "אני מצטער שמצב הרוח שלך לא טוב ואני כאן בשביל לעזור לך."
9. הייה כן ואמור את האמת
אחת מההארות החשובות ביותר של המטופל היא העובדה שזה תלוי בו כיצד האחרים תופסים אותו ומתייחסים אליו. אם הוא מסוגל לדבר על המחלה ועל הטיפולים בצורה עניינית, אנשים יגיבו ללא פחד ומבוכה. חשוב לזכור שאתה בעל הבית.
10. נכונות להתפשרות
ההתפשרות כרוכה בלמידה כיצד להסתגל לתסמינים ולטיפולים ובד-בבד לחזור לפעילויות היומיומיות הרגילות. יתכן שהמטופל לא יוכל לצאת לחופשה אותה תכנן, או לעסוק בפעילות גופנית נמרצת כמו שנהג בעבר. אבל ייתכן שהוא כן יוכל.
על המטופל להמשיך וליצור אורח חיים והתנהגות שיאפשרו לו לתפקד מבחינה גופנית ורגשית. ההתפשרות לא תפגום בפוטנציאל האינטלקטואלי והרגשי שלו. להפך, היא רק תחזק אותם. מחלה יכולה להוות הזדמנות ללקיחת כיוונים חדשים בחיים ולמציאת דרכים פרודוקטיביות וחדשות.
בספרו, יצירתיות ומחלה, כותב פרופסור לכירורגיה באוניברסיטה של לונד, בשוודיה, פיליפ סנדבלום, על הצייר הנודע הנרי מאטיס שהיה עורך דין כאשר לקה באופן פתאומי בדלקת של התוספתן (אפנדיציט). הדבר קרה לפני עידן הניתוחים המוצלחים לבעיה זו ומאטיס קבל טיפול שמרני ולקח לו יותר משנה להחלים מהסיבוכים של המחלה. בתקופת ההחלמה, אמו נתנה לו חומרי ציור כדי להסיח את דעתו. הוא התאהב בצבעים ובזכות אומץ לבו, הפך להיות צייר חדשני.
"אילו מאטיס היה חי בזמננו", כותב סנדבלום, "הוא היה מאושפז למספר ימים ולאחר כך היה משתחרר לביתו וממשיך בקריירה שלו כעורך דין ולא היה הופך לאחד מהציירים הגדולים ביותר בזמננו."
11.לחפש השראה מאחרים שנמצאים באותו המצב
בשלבי האבחון או הטיפול הראשונים יציגו רופאים ואנשי צוות רפואי אחרים את המטופלים המבוהלים בפני מטופלים אחרים שנמצאים באותו המצב. מטופל שעומד להתחיל בטיפולים כימותרפיים ופוחד שהשיער ינשור לו עשוי להירגע כאשר הוא ייפגש עם מטופל שכבר עבר זאת.
לבסוף, אל לו למטופל לתת למחלה לשלוט בחייו.

התקווה עוזרת למטופלים לחיות חיים מלאים
מחלות גורמות בדרך כלל לירידה בתפקוד של הגוף וגורמות למטופל להיות במצב של חוסר פעילות. חוסר הפעילות הכפויה גורמת לדיכאון ומפחיתה מהרצון לחיות. על כן, אין מאפשרים למוח, שיכול להיות בן ברית חזק , למלא את התפקיד החיובי שלו במאבק נגד המחלה. התקווה מגבירה את קצב ההחלמה.
                    אין תרופה כמו תקווה
                    אין תמריץ כל כך גדול
                    ואין שיקוי כל כך חזק
                    כמו הציפייה
                    למשהו טוב יותר שיקרה מחר.
אוריסון סווט מארדן (Orison Swett Mareden)
התקווה היא מצב נפשי ורגשי שמניע את האדם להמשיך לחיות, להגשים דברים ולהצליח. זה מתבטא בכך שמתעוררים בבוקר ויש ציפייה שהיום יהיה יום טוב. התקווה גורמת לאדם לקום מהמיטה בבוקר. זה הכוח המניע לחיים חיוביים.
התקווה היא חלק חיוני מהרצון של האדם לחיות. ניתן לשמור על התקווה כל עוד יש שמץ של סיכוי לשרוד. ניתן לטפח את התקווה גם על ידי שיפור קטן ביותר וכאשר יש משבר או נסיגה, בני המשפחה, החברים והצוות המטפל שומרים על התקווה על ידי התנהגות חיובית.
אבל המקור החשוב ביותר לתקווה בא מהמטופל עצמו אם הוא מוכן לעשות הכול כדי לשפר את בריאותו ואם הוא רוצה להילחם על חייו. מוטיבציה עצמית ולמידה מה המטופל יכול לעשות למען עצמו הם חיוניים. על יד כך שהמטופל יעזור לעצמו, הוא מחזיר לעצמו את השליטה על חייו ועל ידי כך מחזק את הרצון שלו לחיות.
ניתן לחזק את התקווה ולשפר אותה על ידי כך שיתרחשו דברים טובים ועל ידי הפקת הנאה מכל יום דרך פעילויות חיוביות כגון הליכה לקונצרט, למשחק כדורגל או ליהנות מחברתם של בני המשפחה וחברים. חלק מה"דברים הטובים" נובעים ממזל טוב. אבל המטופל יכול לגרום לכך שה"דברים הטובים" באמת יתרחשו.
כאשר התקווה דועכת, המטופל עלול לאבד את הרצון לחיות. בזמנים כאלה אפשר להיעזר ב"ספורים מהחיים" - ספורים על איך אחרים התמודדו באומץ לב עם בעיות דומות. סיפורים כאלה מפיחים תקווה ואולי נחוצים בזמן האבחנה כאשר הכול נראה שחור וללא עתיד.
התקווה יכולה להימשך במשך זמן רב או ניתן להרגיש בה בפרק זמן קצר של פעילות או מחשבה. על המטופל לנסות ולהגדיל את המוטיבציה שלו כדי לשמר את מצב התקווה ולא להיכנע. לדוגמה, הציפייה להחלמה או למאורע מענג מורידה מהפסימיות ומפחיתה מהחרדה ונותנת תחושה של שליטה על העתיד. לפעמים, טיפול תמיכתי על ידי הרופא, החברים ובני המשפחה יכול לשמור על המטופל בתקופה קשה זו של חייו.
אחד מהנושאים המרכזיים שעוברים כחוט השני בספר זה הוא שהמטופל חייב להיות שותף פעיל בטיפול במחלתו. על המטופל להיות חלק בלתי נפרד מהצוות הרפואי. עליו לדעת מה קורה בטיפול הרפואי, כי הידע תומך בתפקיד שלו כחבר בצוות. בדרך זו ניתן לתעל את הרצון לחיים כדי שייכנס לפעולה.
גם כאשר המטופל לא ירגיש טוב, יהיו לו רזרבות גופניות ונפשיות. רזרבות אלה יעזרו לו לשרוד יום נוסף ויהיו בסיס לתוכנית ההחלמה שלו.
כאשר חיילים שבים לבסיס לאחר יום מפרך הם לעתים קרובות צועדים בשירה. יש להם מצב רוח מרומם ומורל מחודש והם מוצאים אנרגיות וכוח חדשים. גם המטופל יכול לגייס אנרגיה רזרבית אף כאשר הוא מרגיש שהוא מותש על ידי המחלה ועל ידי הרגשה לא טובה.
לכל אחד מאיתנו יש היכולת לחיות כל יום מעט טוב יותר, אבל עלינו להתרכז במטרות וביעדים ולעשות תוכנית פעולה מציאותית שתעזור לנו להשיג את היעדים. רק על ידי כוח הרצון לחיות שמטופח על יד תקווה, יכול המטופל להגיע לאושר העילאי של הידיעה והחוויה של פלאי החיים ולהעריך את המשמעות שלהם דרך חיים פעילה.
לפעמים לרפא
לעתים להרגיע
תמיד לנחם
סיר ויליאם אוסלר (Sir William Osler M.D.)